קטן יותר, איכותי יותר, הישגי יותר- הכדורגל הישראלי (?)

אני מודה- שמחתי על הנצחון של נבחרת קפריסין על נבחרת ישראל.

אין לי שום דבר נגד אלי גוטמן. אני חושב שהוא מאמן ואיש מקצוע מצוין, וחבל לי שביזבז 4 שנים מחייו המקצועיים על הנבחרת, במקום להיות מאמן הליגה הטוב שהוא בארץ (באר שבע? חיפה?) או באירופה. אין לי גם שום דבר בעד או נגד שחקני נבחרת ישראל, שמתחלקים, בגדול, לשניים: ערסים מהסוג שעדיף לא לפגוש ברחוב או על הדשא, וטמבלים חביבים שלא הזיקו לאף אחד ולא באמת מעניינים מישהו (יש לי חיבה מסויימת לתומר חמד בגלל עברו החיפאי. כל השאר באמת שלא מעניינים אותי).

לעומת זאת, יש לי הרבה מאד נגד הפסיכוזה הלאומית מסביב לנבחרת ישראל בכדורגל. קשה להאמין, אבל הכדורגל הישראלי רשם התקדמות מקצועית עקבית ב 20+ השנים הראשונות לקיומו, התקדמות שהתבטאה בשני הישגים חשובים: רבע גמר אולימפיאדה ב 1968 (וכמעט כמעט מדליה), ועליה למונדיאל 1970. 45 שנים לאחר מכן, נבחרת ישראל היא מקרה אבוד, וחבל להשקיע בה משאבים מקצועיים או רגשיים: אין לה סיכוי לרשום הצלחה עקבית כלשהי, וגם אם בדרך נס היא תעפיל למונדיאל (נניח) היא תתבזה בשלב הבתים המוקדם. את הפגר הזה עדיף לקבור מאחורינו ולהעמיד פנים כאילו הוא מעולם לא התקיים אחרי קיץ 1970.

גם הכדורגלן הישראלי הוא יצור מוגבל (מקצועית), ואין שום תרופת פלא או דרך שתשפר אותו. דיבורים מהסוג של "צריך לבצע חריש עמוק כבר ברמת הילדים/נוער" הם גם מובנים מאליהם, וגם לעולם לא יקרו. הם חלק מהדיון העקר והמיותר מסביב לחלקים של הכדורגל הישראלי- הנבחרת, השחקנים- שעדיף שלא יתקיימו.

אבל רגע לפני שמכבים את האור על מה שאנחנו קוראים "הכדורגל הישראלי", צריך לזכור שאם ברמה הלאומית (נבחרת, שחקנים) העסק אבוד, הרי שבכל הנוגע לליגת העל הישראלית- יש הרבה מה לעשות. ההבדל בין השניים נעוץ גם ביכולת להיעזר באנשי מקצוע ושחקנים לא ישראלים, וגם בתפקיד שממלאת הליגה, תפקיד מסחרי ובידורי.

בעבר אפשר היה להגיד שליגות הן המראה של היחס וההתפתחות של הכדורגל בתוך המדינה (כל מדינה)- הן הציגו בעיקר שחקנים מקומיים, והטובים שבשחקנים האלה שיחקו בליגה העליונה. כיום, בעידן של כדורגל מקצועני, בעלות פרטית, וריבוי שחקנים לא מקומיים, אפשר להתייחס לליגה העליונה כמוצר גלובלי שצריך להתחרות ב"שוק ליגות הכדורגל". מוצר כזה אפשר וצריך לשפר:

- צריך להקטין את התלות בשחקנים מקומיים. כשמאגר השחקנים שלך קטן ומגיע בעיקר ממדינה אחת, אז יש מבחר איכותי פחות ויקר יותר של שחקנים. הגדלת המאגר, כלומר: הגדלת מספר הזרים שרשאים לשחק בליגת העל תאפשר גיוס של שחקנים מוכשרים יותר מצד אחד, ויקרים פחות מצד שני. שחקן כדורגל זר, אגב, לא חייב להיות טוב יותר ממקבילו הישראלי. הוא יכול להיות בדיוק באותה הרמה, אלא שהוא יעלה פחות.

- צריך להקטין את מספר הקבוצות בליגת העל. ריבוי קבוצות מאפשר להרבה שחקנים ישראליים לשחק ב"רמה הגבוהה ביותר בישראל" כביכול. אלא שהרמה הזאת נמוכה יחסית. בנוסף לכך, מספר הקבוצות שיכולות להרוויח ממיקומן ולהגיע למפעל אירופאי הוא ארבע. כל השאר נידונות לשוטט על הדשא ללא תכלית במקרה הטוב, או להיאבק נגד הירידה לליגת המשנה במקרה הפחות טוב.

ליגת העל כיום כוללת 14 קבוצות. בעבר היא כללה 16, וכיום יש דיבורים על צמצום שלה ל 12 קבוצות. אני אומר- הכיוון הוא נכון, ומצריך עוד " קוועץ' " אחד.

- צריך להפריד את ליגת העל מהליגה שמתחתיה, ולא לאפשר ירידה אוטומטית של הקבוצות האחרונות. זאת משום שבליגה קטנה, מתחת לשכבת הצמרת המובהקת (3-4 קבוצות), שאר הקבוצות מוצאות את עצמן מהר מאד בסכנת הידרדרות לשני המקומות האחרונים, שמובילים לירידה לליגת המשנה. המצב הזה גוזר טקטיקות משחק הגנתיות וזהירות, שכן לרוב הקבוצות יש בעיקר מה להפסיד. אילו ידעו הקבוצות שגם הישגים דלים לא גוזרים בהכרח ירידה לליגת המשנה, הן יוכלו לפחד פחות, ולשחק כדורגל טוב יותר.

לאור הניתוח שלי, ליגת העל צריכה להראות כך:

1) 10 קבוצות שמשחקות ביניהם ארבעה סיבובים מלאים (אין צורך בפליי-אוף).
2) ללא יורדות אוטומטיות- שתי האחרונות בסוף כל עונה ישחקו בפלייאוף עם שתי הראשונות מליגת המשנה.
3) ועם שבעה ואפילו שמונה שחקני כדורגל זרים בכל קבוצה.

ליגה כזאת טובה:

- לקהל, שיקבל קבוצות עם שחקנים איכותיים יותר ולפיכך יהנה מרמת כדורגל גבוהה יותר.
- למשקיעים, שידעו שהשקעה בקבוצת כדורגל יכולה לשאת דיבידנדים (כמעט) מידיים- קבוצת תחתית תצטרך לדלג 4-5 מקומות בלבד על מנת להגיע לאירופה. היא תוכל לעשות את זה, כאמור, ע"י בחירה נכונה של שחקנים זרים.
- לשחקנים הזרים, שיוכלו לחלום על אפשרות לחשיפה אירופאית אל מול החלופות בליגות כמו ליגת המשנה באנגליה, או הליגה האוסטרית (המתחרות האמיתיות של ליגת העל הישראלית).
- לרשתות הטלוויזיה, שיהנו ממוצר איכותי יותר, ולכן גם נצפה יותר, מה שבתורו יוכל להגדיל את הסכומים שמשולמים למנהלת הליגה עבור זכויות שידור.

ליגה כזאת פחות טובה:

- לשחקן הישראלי, שלפתע יגלה שכישוריו מספיקים לפחות קבוצות, ובפחות כסף. מדובר פה בפיצוץ בועת הכדורגל הישראלי, ובהתאמת היכולת המקצועית של הכדורגלן הישראלי לפוטנציאל ההשתכרות שלו ולעניין שמגלים בו הצופים.
- לנבחרת ישראל בכדורגל, שתהנה משחקנים טובים פחות, אבל בינינו- למי איכפת?


ליגת העל תהפוך, כאמור, למוצר איכותי ומעניין: מהודקת, הישגית, תחרותית. שחקנים ישראליים ישתלבו בה רק בגלל שהם טובים מספיק לשחק ברמה העליונה, בלי הנחות ובלי קיצורי דרך. השאר יוכלו להיקלט בליגת המשנה שתכיל 16 קבוצות עם ארבעה או חמישה זרים לכל היותר. הבונוס של עליית הרמה יהיה הגדלת הסיכויים של קבוצות ישראליות לפתח קמפיין אירופאי ראוי, ולא להרגיש כאילו הם הקבצן הרטוב והמלוכלך שנכנס לאחוזה המפוארת רק כי לבעלי הבית לא היה נעים להשאיר אותו בחוץ.

הקהל ירוויח, הקבוצות ירוויחו, הכדורגל הישראלי ירוויח- מי ירים את הכפפה?

אז מה עושים עם חילוף שחקן במשחק כדורגל?

לא מעט אנשים מכירים מצב שבו הם מוציאים פלפל מהמקרר, חוצים אותו (עבור סלט, או סתם כדי לאכול), ובנוסף לגרעינים הקטנים המיועדים לזריקה מתגלה בפנים פלפלון קטן. מסתבר שהפלפל שלנו גידל ישות עצמאית ומתפקדת שמאלצת אותנו להקדיש לה תשומת לב משל עצמה (בדרך כלל ביס קטן). באופן דומה, פעולה של החלפת שחקן בעת משחק כדורגל היתה, במקור, חלק אינטגרלי מהזרימה של המשחק, אבל הפכה עם השנים לטקס קטן בתוך המשחק, טקס שמתקיים בזכות עצמו, ושמאלץ אותנו להקדיש לו תשומת לב. פלפלון חילופים. 

כמו כל דבר בצה"ל, טקס החלפת שחקן (להלן: "חילוף") מחולק לשלושה חלקים: ההכרזה, החילוף, וסיום החילוף. לעתים נזכה גם בהדרן קטן, אבל לא בכל המקרים.

הבה נבחן את הטקס, אם כך:

א.      ההכרזה. מתנהל לו משחק כדורגל על המגרש. שחקנים רצים, כדור מתגלגל, לעתים אף נבעט. אבל תשומת הלב של המצלמה שמצלמת ומשדרת את המשחק מוסטת לפתע מן המגרש אל נקודה בשוליו: אדם כלשהו מניף שלט אלקטרוני עצום מימדים. בראש השלט מתנוסס שם של חברה מסחרית כלשהי, והשלט עצמו מציג שני מספרים: המספר העליון, בצבע אדום, מציין את מספר החולצה של השחקן המוחלף (להלן: "השחקן המוחלף"). לעומתו, המספר התחתון, בצבע ירוק, מציין את מספר החולצה של השחקן המחליף (להלן: "השחקן המחליף").

משחק הכדורגל ממשיך להתנהל לו בינתיים, אבל כל צופה שרואה את התמונה הזו, את רגע ההכרזה ואת פרטי מהלך החילוף, מפסיק להתעניין במשחק שמתנהל למרגלותיו, ומכין את עצמו נפשית לקראת לב הטקס, הלא הוא החילוף עצמו. לשם הוא צריך להפנות את כל תשומת ליבו בדקות הבאות.

ב.      החילוף. סמוך לתום שלב ההכרזה, ברגע כלשהו במשחק שבו הכדור יוצא מתחומי המגרש, ניתן לגשת לחילוף עצמו. השחקן המוחלף, המצוי תמיד בנקודה הרחוקה ביותר מהמקום שבו יתבצע החילוף, מתחיל בריצה קלה (או בצליעה קשה) אל עבר נקודת החילוף, תוך שהוא מוחא כפיים באוויר. הריצה קלה, וזמנה ממושך. בינתיים יכולים כל הצופים לשחזר בראשם את פועלו של השחקן המוחלף כפי שהם ראו במו עיניהם: הנה הוא, רענן וטרי, בוהה בנקודה נעלמת בשמיים עם שריקת הפתיחה. הנה הוא גולש באומץ אל עבר כדור תועה, ומוציא אותו אל מחוץ למגרש. מאוחר יותר הוא מקבל כדור מהשוער, וממהר למסור אותו במדויק הלאה, 2-3 מטרים קדימה, אל עבר עמית מקבוצתו. יתכן שהוא היה מעורב באיזו תקרית אלימה כזו או אחרת- דוחף או נדחף, מאיים או מאויים, מרגיע או מורגע. יתכן גם שהוא בעט לעבר השער פעם או פעמיים. כך או כך, יש מספיק זמן, במהלך ריצתו הקלה של השחקן המוחלף, להעריך את תרומתו למשחק, ואף לתת לו ציון כלשהו. (יתכן, אגב, שבדיוק בשל כך הוא מוחא כפיים- כאילו הוא מודה לצופים על שהם מקדישים מזמנם כדי להרהר בו).

כל אותו הזמן עומד לו השחקן המחליף בנקודת החילוף, דרוך כמו קפיץ, ומחכה לשחקן המוחלף שיגיע אליו על מנת לבצע את אקט החילוף המיוחל. לאחר דקות ארוכות מתרחש המפגש ביניהם. המפגש בין השחקן המחליף לשחקן המוחלף הוא הוא שיאו של שלב החילוף, ונדמה שהוא נטען באנרגיה חשמלית עצומה: השניים מסתכלים זה בעיניו של זה, שותפים לאותו גורל ולאותה משימה של קבוצתם. שתי ידיו של השחקן המחליף נשלחות קדימה, ופוגשות בתנופה את שתי ידיו של השחקן המוחלף במעין "צ'פחה כפולה" שמאחדת את השניים באופן שרק שני שחקני כדורגל יכולים להתאחד. לעתים, לאחר הצ'פחה הכפולה, מתבצע חיבוק אמיץ בין השניים. שפתיו של השחקן המוחלף ממלמלות משהו, אולי "השלם את המשימה, למעני, למען הקבוצה, למען האוהדים". השחקן המחליף עונה לו קצרות, כנראה "אל תדאג". האוהדים, שעדים לרגע השיא המרגש הזה, מריעים בחום.

ג.       סיום החילוף. עכשיו עולה השחקן המחליף אל כר הדשא. עינו נעוצות בקרקע, רגלי בוטשות את משטח הדשא בריצה תקיפה ותכליתית. מספר שחקנים מקבוצתו ניגשים אליו, אבל השחקן המחליף מתייחס אליהם בלקוניות, כמעט בגסות. הוא בא להשלים את המשימה- לעמוד על קו השער בזמן כדור קרן, להצטרף לחומה בעת בעיטת עונשין, או לקבל כדור מהשוער ולמסור אותו במדויק הלאה, 2-3 מטרים קדימה, אל עבר עמית מקבוצתו.

זהו, תם הטקס. לעתים נקבל הדרן קטן- המצלמה תלווה את השחקן המוחלף בדרכו לקצה הספסל, מקבל חיבוק מעוזר המאמן או טפיחה בישבן מהמאמן עצמו. השחקן המוחלף מתיישב, עוטה על עצמו סוודר כלשהו לבל יתקרר, ומחליף מספר מלים עם שכנו, השוער השלישי, זה שלעולם לא יזכה לראות את כר הדשא מקרוב. השופט שורק, ומשחק הכדורגל יכול להתחדש, לעשרים השניות שנותרו לאחר שטקס החילוף הסתיים.

כשאני קורא את כל זה, אני מרגיש כמו האיש הרע בסרט פעולה כלשהו. הנה אני עומד להציע הצעה שתכחיד את טקס החילוף מעל פני האדמה. כמו ממציא הרכב שמחק את תעשיית הכרכרות עם הסוסים. כמו ממציא האינטרנט שגרם לקריסת תעשיית המוזיקה העולמית. אבל אחרי נשימה עמוקה אני נזכר שהאינטרס של אוהדי הכדורגל הוא לראות כמה שיותר ממשחק הכדורגל, עם כמה שפחות עצירות עבור עניינים שאינם המשחק, גם אם חלק מהעניינים קיבלו בשלב מסוים נפח וחיים משל עצמם.

אי לכך, אני מציע שחילוף שחקן במשחק לא יהיה טקס, אלא פעולה קצרה שיכולה לקרות תוך כדי משחק בכל נקודת זמן שהיא. כדי למנוע אי סדר, פרוצדורת החילוף צריכה להיות כזו:

-          הקבוצה המחליפה מודיעה לשופט הרביעי על הוצאת שחקן כלשהו ,ועל מספרו

-          השופט הרביעי מיידע את שופט המשחק

-          השחקן המוחלף יוצא מתחומי המגרש

-          השופט הרביעי מסמן לשופט המשחק על יציאת השחקן המוחלף

-          הקבוצה המחליפה מודיעה לשופט הרביעי על הכנסת שחקן מחליף,ועל מספרו

-          השופט הרביעי מיידע את שופט המשחק

-          השחקן המחליף נכנס אל תחומי המגרש

-          השופט הרביעי מסמן לשופט המשחק על כניסת השחקן המחליף

כל העסק הזה יכול להתרחש גם תוך כדי משחק. מאחר והקבוצה המחליפה היא זו שנפגעת מהחילוף- היא בחסרון של שחקן עד לכניסת השחקן המחליף- עליה לתזמן את החילוף כך שתיפגע ממנו באופן מינימלי, ככל הנראה כאשר המשחק לא משוחק (כדור חוץ או בעיטה נייחת כלשהי), או כאשר הכדור ברגליה.

דקות יקרות יחסכו, "חילופים טקטיים" של סוף משחק ימנעו. מי יודע, אולי הזמן הזה ינוצל ע"י הקבוצות להבקעת שערים.

אני טקסט פוליטי (ג')

(עוד מחשבות בנושאים פוליטיים ואקטואליים)

א. מפלגת העבודה. אחרי תוצאות הבחירות האחרונות (2015) ראיתי מספר פרקים מהסדרה של חיים יבין "הנבחרים". המצלמה של יבין ליוותה את מערכת הבחירות של 1981, והסידרה שלו, ששודרה אחרי הבחירות, תיעדה היטב את האווירה ברחוב הישראלי של אותה התקופה, ואת מה שהביא לליכוד של בגין נצחון שנראה היה שהושג כנגד כל הסיכויים. מזכיר מאד את בחירות 2015.

באחד הפרקים הגיע יבין לעיירת פיתוח כלשהי (נדמה לי שזו היתה מגדל העמק), וכינס "שולחן עגול" של צעירים מהישוב, חלקם תומכי ליכוד, וחלקם תומכי עבודה ("מערך"). תומכי העבודה התלבטו- הם לא היו בטוחים שהם יצביעו לעבודה. רעיון "הפשרה הטריטוריאלית" של שמעון פרס נראה להם מתקדם מדי, מופרך מדי. "אילו רבין היה בראש" אמרו רבים מהם, "אז לא היינו מתלבטים לרגע".

ממרחק של 30+ שנים, הפתרון נראה פשוט: להזיז את פרס, להעמיד במקומו את יצחק רבין, ולנצח בחירות. אבל רשת האינטריגות והפוליטיקה הפנימית במפלגת העבודה הפכה את הפתרון הזה ללא ריאלי. קוצר הראות בזמן אמת הוביל למפלה פוליטית שבמבט לאחור לא היתה הכרחית.

מפלגת העבודה (שוב) הפסידה בחירות, הפעם ב 2015, ועוד מעמדה מאד נוחה, של חוסר אהדה ציבורי בולט לבנימין נתניהו. המפלגה מחפשת את המנהיג הבא שלה: הרצוג ימשיך? יחימוביץ' תחזור? אולי יבוא איזה גנרל כמו אשכנזי או דיסקין או גנץ?

העובדות, יבשות כדרכן, מספרות את הסיפור הבא: מאז ריסק אהוד ברק את מחנה השמאל בכישלון שיחות קמפ דייויד ופרוץ האינתיפאדה השניה, נערכו בישראל 5 מערכות בחירות: 2003, 2006, 2009, 2013 ו 2015. ב 2003, תחת עמרם מצנע, מפלגת העבודה התרסקה לראשונה מתחת ל 20 מנדטים, והתכווצה לחצי מגודל הליכוד. ב 2009 הוריד אהוד ברק את המפלגה על ברכיה והיא קיבלה 13 מנדטים. שלי יחימוביץ' הוסיפה 2 מנדטים בלבד- 15- והפכה למפלגה השלישית בגודלה, אחרי "יש עתיד" של יאיר לפיד. הרצוג החזיר את המפלגה לגודל של יותר מ 20 מנדטים, אבל מסתבר שהוא לא היה קרוב בשום אופן לנצחון, ובכל מקרה ההישג שלו הוא תוצאה של איחוד של מפלגת העבודה ו"התנועה" של לבני.

היחיד שבתקופתו לא ירדו למפלגת העבודה מנדטים, שהצליח להביא למפלגה קהלים חדשים, ושהוכיח התנהלות פוליטית מרשימה בכך שהיוון את ההישג בקלפי להישג קואליציוני, היחיד הזה הוא עמיר פרץ. נכון שאחרי מלחמת לבנון השניה נראה היה שפרץ התרסק פוליטית ללא תקומה, אבל הזמן הוכיח אחרת: מלחמת לבנון נתפסת כיום כבעלת הישגים מסוימים, והתנהלותו של פרץ נתפסת כפחות קטסטרופלית מזו של שני שותפיו להנהגה דאז, ראש הממשלה אולמרט והרמטכ"ל חלוץ. מול תמונת "המשקפת הסגורה" המלעיגה ישנה ההחלטה על קידום פרוייקט "כיפת ברזל", וההליך החלק והנקי של מינוי רמטכ"ל במקום חלוץ הפורש (בהשווה לפארסת מינוי הרמטכ"ל שהוביל אהוד ברק).

עמיר פרץ הוא מזרחי, פוליטיקאי חברתי עם נסיון בבטחון, והוא מעולם לא הסתיר את עמדתו היונית המדינית. הוא לא מושלם, ויש לו לא מעט קופים על גבו- ההסתדרות והוועדים, מלחמת לבנון השניה, הדילוגים בין מפלגות, אמירות מתלהמות מסוימות. אבל דווקא בגלל זה קל יותר "לתפור" לו קמפיין, משום שהכל מונח על השולחן וידוע לציבור. החיפוש אחרי מועמד חדש ונקי מסתיים בדרך כלל באכזבה, כי למועמד כזה קל יותר להדביק עמדות שליליות. פרץ נמצא בשטח כבר כמעט שלושים שנה. הוא מוכן, הוא בשל, והישגיו מוכחים. עכשיו נשאר לראות אם אנשי מפלגת העבודה יבינו את זה, וילמדו מהניסיון המר של 1981.

ב. סטטוס קוו, נסיגה חד צדדית, או הסדר. לפני האזרח הישראלי מוצבות שלוש דלתות: האחת מובילה להסדר מדיני, השניה- לנסיגה חד צדדית מהגדה המערבית, באופן דומה ל"התנתקות" מרצועת עזה, והשלישית מובילה להמשך המצב הקיים. במה צריך לבחור האזרח?

בהנחה שהאזרח שלנו הוא אדם רציונלי, שאינו מונע משיקולים נוסח "ארץ ישראל שלנו לעולמי עולמים", הרי שהחלטתו תושפע משני שיקולים עיקריים:

- אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני. הפלסטינים לא באמת רוצים שלום, הם נוקטים בדרך של הפעלת טרור מצד אחד, ולחץ מדיני מצד שני, ואין בהם נכונות לפשרה עם ישראל.

- נסיגה חד צדדית מובילה להתגברות הטרור. נסוגנו מעזה- וקיבלנו טילים. אין היגיון למסור שטח שישמש כבסיס להתקפות טרור על ישראל.

אי לכך, יאמר לעצמו האזרח הישראלי, עדיף המשך המצב הקיים, הידוע, על פני הבלתי ידוע שבוודאי יהיה גרוע יותר.

העניין הוא, שהמצב הקיים קיים רק עכשיו. שקט יחסי שרר בגדה וברצועה בין השנים 1967-1987 והוא הופר ע"י האינתיפאדה הראשונה שהובילה בתורה להסכמי אוסלו. לאחר מכן שרר שקט יחסי בגדה וברצועה במשך כשבע שנים עד לסוף שנת 2000, אז פרצה האינתיפאדה השניה שבסופה המתינו לנו ההתנתקות וגדר ההפרדה. המצב בגדה המערבית כל כך נפיץ, כך שהתפרצות אלימה נוספת (אינתיפאדה שלישית) היא עניין של זמן.

איך תיראה האלימות הזאת?

היתרון הצבאי/כוחני של ישראל על הפלסטינים הוא אבסולוטי, והצבא הישראלי יכול למחוץ בקלות כל נסיון תקיפה פלסטיני. נקודת התורפה הישראלית היא- היעדר הפרדה מלאה בין שני ריכוזי האוכלוסיות, ומיקום של ישובים ובסיסים צבאיים בצמוד לריכוזי אוכלוסיה פלסטינית בגדה המערבית. מכאן נגזרת הפעילות הכוחנית הפלסטינית- פגיעה באוכלוסיה אזרחית ישראלית, ותקיפות ספורדיות כנגד כוחות צבא ישראליים.

כל עוד אין הפרדה מלאה, עם גבול ברור וגדר מערכת, יש לפלסטינים "בנק מטרות" גדול למדי ממנו הם יכולים לגבות חיים של חיילים ובעיקר אזרחים. האינתיפאדה השניה גבתה חיים של יותר מ 1000 ישראלים במשך כחמש שנים. היא התנהלה ללא הפרדה כלשהי בין הגדה המערבית למדינת ישראל (את עזה מקיפה גדר מאז אמצע שנות התשעים), ואני קראתי פעם שכשחמאס תכנן פיגוע התאבדות בישראל, הוא הקדיש זמן ומאמץ לאירגון חומר נפץ, הכנת חגורת נפץ, וגיוס מתאבד. החלק הקל ביותר של ההוצאה לפועל של פיגוע היה הסעת המחבל המתאבד אל תוך מדינת ישראל.

מרגע שמדינת ישראל נקטה באסטרטגיה של הפרדה- ה"התנתקות" מעזה והקמת גדר הפרדה בין המדינה לגדה המערבית- נהרגו כ 200 ישראלים במשך כעשר שנים. זאת ירידה של 90% בכמות ההרוגים. 90%!

אינתיפאדה שלישית, אם תפרוץ, תגבה חיים של עשרות ואולי מאות ישראלים שחיים בגדה המערבית ובירושלים (גדר ההפרדה תגרום למספר נמוך יחסית של הרוגים מקרב יתר תושבי המדינה). כוחות הבטחון הישראליים לא יוכל לעצור את זה, אלא רק להגיב על הפיגועים השונים בצעדי ענישה שיגבו חיים רבים בצד הפלסטיני. מי שחושב שישראל יכולה לסכל פיגועים כרצונה מוזמן להיזכר באירועים בירושלים אחרי מלחמת עזה (המכונה "מבצע צוק איתן"): שורה של אירועים וכנסים בגיבוי חברי כנסת עוררו את הרושם שישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר עליה המונית של יהודים לשם. בתגובה התחוללו שורה של מעשי טרור ספורדיים שבמהלכם נרצחו ארבעה מתפללים ושוטר ע"י מפגע בודד בבית כנסת.

למרות הדימוי המאיים של הרקטות שחמאס יורה מרצועת עזה, הן כמעט ואינן גובות קורבנות בנפש: מערכת "כיפת ברזל" יודעת להתמודד איתן היטב, וגם בשיגרה הירי אינו מדויק. כל זה לא בא לתאר מצב אידיאלי- ישנם בהחלט הרוגים מירי רקטות מרצועת עזה למדינת ישראל, ואיכות החיים של תושבי ישובי עוטף עזה וישובי הדרום בכלל נפגעת קשות. אבל החלופה, כאמור, היא מציאות של פיגועי טרור יומיומיים כפי שהיו בישראל בראשית העשור הקודם, בזמן האינתיפאדה השניה.

אני לא יכול ולא מתיימר לנבא את העתיד, אבל מנסה ללמוד מן העבר. לנוכח הנתונים שהבאתי, הרי שהחלופה הריאלית ביותר כרגע היא דווקא נסיגה חד צדדית מרוב שטחי הגדה המערבית, והיערכות מחדש בצורה הגנתית ומיטבית אל מול איום צבאי פוטנציאלי. כמובן שעדיף תמיד לחתור להסדר, ואפילו הצעתי מתווה מועדף להסדר כזה.

בכל מקרה- עדיף לעשות את הדבר הנכון עכשיו, ולא אחרי מאות קורבנות שווא שיכולים להחסך.

אני טקסט פוליטי (ספיישל הסכסוך הישראלי- פלסטיני)

תהליך השלום מול הפלסטינים.

"כאשר כל ההסברים האחרים מכזיבים- מה שאינו סביר חייב להיות האמת" (שרלוק הולמס, מתוך "פרשת תוכניות ברוס- פרטינגטון")

א. הקדמה- הנחות יסוד, כשלון ידוע מראש

אני יוצא מתוך שתי נקודות הנחה:

1) הסכם שלום הוא לא "שלום אמיתי" או "שלום בין עמים", אלא הסכם שנוצר כתוצאה מזהות אינטרסים בין שני צדדים. אמור מעתה "שלום חוזי" ולא "שלום אמת".

2) הסכסוך הישראלי פלסטיני עומד על שלוש רגליים: גבולות, ירושלים, ופליטים.

במשך עשרים פלוס השנים האחרונות, המשאים ומתנים השונים התמקדו בנושא הגבולות, טיפלו לעתים בנושא ירושלים, והניחו שבעיית הפליטים תיפתר מעצמה. הבעיה היא, שההליכה בנתיב קביעת הגבול (או שטח המדינה הפלסטינית העתידית) נידון להיכשל משום שראית העולם הישראלית וזו הפלסטינית הן כמו שני קווים מקבילים: ישראל חושבת שעצם הנכונות לוותר על שטח (או הוויתור בפועל עליו) אמורה לייצר לה ביטחון מלא, ולכן כל פיגוע פלסטיני נתפס כהפרת אמון קשה וכהוכחה לחוסר הנכונות של הפלסטינים ללכת בנתיב השלום. הפלסטינים, לעומת זאת, מרגישים שהם לא מקבלים דבר שכן הבניה בהתנחלויות לא פוסקת, והכיבוש הישראלי על נציגיו (צה"ל, שב"כ) לא נעלם. מכאן, שהפלסטינים מניחים שישראל מנסה לסחוט מהמשא ומתן כמה שיותר שטח עבורה, מבלי לספק לפלסטינים תחושת חירות או בטחון.

תרשים הזרימה של "גבולות תחילה" נכשל פעם אחר פעם, ומייצר תהום של חוסר אמון בין הצדדים שהולכת ומעמיקה עם כל נסיון כושל נוסף של משא ומתן. הגיע הזמן להפוך את תרשים הזרימה על ראשו: אני מציע את גישת "פליטים תחילה".

ב. "פליטים תחילה" או בנית אמון בדרך להסדר שלום

סוגיית הפליטים, או "זכות השיבה" היא מעין מפלצת שישראלים מפחדים להסתכל עליה, מקווים שהיא תעלם מעצמה ("זכות שיבה למדינה הפלסטינית"), ומשתמשים בה כהוכחה למפרע לכך שהפלסטינים לא מעוניינים בכלל בשלום ("הפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל דרך הכנסת מיליוני פליטים אל תוך המדינה").

קודם כל צריך להבין מהו סדר הגודל של הפליטים הפלסטינים. "פליט פלסטיני", לענייננו, הוא כל מי שהאו"ם מכיר בו כפליט (את ההגדרה הזאת שמעתי לראשונה בקורס של פרופ' ברוך קימרלינג המנוח, שעסק רבות בסוציולוגיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני). את המספרים, לכן, לקחתי מאתר האינטרנט של UNRWA- סוכנות האו"ם שמטפלת אך ורק בפליטים פלסטינים. מסמך של UNRWA משנת 2013 מפרט את המספרים והמדינות שבהם נמצאים פליטים פלסטינים:

- ירדן: קצת מעל 2,000,000
- הגדה המערבית ורצועת עזה: קצת מתחת ל 2,000,000 (כ 1,200,000 בגדה, כ 750,000 ברצועה).
- לבנון: קצת מתחת ל 500,000
- סוריה: קצת מתחת ל 500,000

בסך הכל יש כ 5 מיליון פליטים פלסטיניים. 2 מיליון מתוכם נמצאים כבר בשטחי הגדה והרצועה, שטחה של המדינה הפלסטינית העתידית. המאסה הגדולה השניה של פליטים נמצאת בממלכת ירדן ההאשמית. שאר 20 האחוזים מתחלקים כמעט שווה בשווה בין לבנון לבין סוריה.

המספרים מלמדים שמספר הפליטים הפלסטיניים שיושבים מחוץ לגבולות המדינה הפלסטינית העתידית שווה פחות או יותר למספר הכולל של פלסטינים שיושבים בתוך שטח המדינה העתידית, בגדה המערבית וברצועת עזה. הסיכוי שמדינה שזה עתה קמה תכפיל את אוכלוסייתה ותתמודד עם ההשלכות הכלכליות והחברתיות בהצלחה הוא אפסי עד לא קיים. מי שאומר לעצמו "זאת בעיה שלהם, שיסתדרו איתה" מתעלם מההיסטוריה שמלמדת שכל בעיה פלסטינית מתגלגלת, בסופו של דבר, והופכת לבעיה של ישראל. האינטרס הישראלי הוא מדינה פלסטינית מתפקדת, לא כושלת.

לגישה של "פליטים תחילה" במשא ומתן ישראלי-פלסטיני יש פוטנציאל רב של בנית אמון הדרגתי בין הצדדים. זאת, משום שהפלסטינים יאלצו, לראשונה בתולדותיהם, לקבור את חלום "זכות השיבה" הטוטאלי, ולעסוק בשיקום הפליטים בצורה פעילה ובלתי הפיכה. מהצד השני, הישראלים יווכחו שהפלסטינים לא מתכוונים להציף את מדינת ישראל בפליטים, ושרצונם הוא אכן במדינה ריבונית שעוסקת ברווחת אזרחיה, ולא משמשת כבסיס רעיוני ומעשי לתכנית להשמדת מדינת ישראל.

על מנת שגישת "פליטים תחילה" תוכל לצאת אל הפועל בצורה מיטבית, נדרשים הצעדים הבאים למימושה:

1) עריכת בחירות בשטחי הגדה והרצועה. הבחירות האחרונות שנערכו שם היו לפני כעשור- בשנים 2005 ו 2006. למחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, אין שום לגיטימציה ציבורית פלסטינית לביצוע מהלכים כלשהם. שליטתו בשטח מוגבלת (רצועת עזה נמצאת בשליטת חמאס), והוא נתפס כמשתף פעולה של הישראלים והאמריקאים, וכעושה דברם. לעבאס אין את היכולת להוציא לפועל מהלך גדול של משא ומתן לשלום. עיסקה עם עבאס עומדת על כרעי תרנגולת, מסתמכת על שלטון לא דמוקרטי ונטול אהדה ציבורית, וסופה לקרוס.

בכל מקרה, על ישראל לגלות רוחב לב גדול במיוחד, ולאפשר לחמאס ולנציגיו להשתתף בבחירות האלה. המחשבה הילדותית כאילו חמאס יעלם מעצמו לא מובילה את ישראל לשום מקום, אלא לסבבים חוזרים של לחימה מול הפלסטינים, סבבים שלא מובילים לשום מקום, אלא פותחים עוד ועוד קברים. עדיף לישראל לדעת מול מי היא נושאת ונותנת, ועדיף לפלסטינים שנציגיהם יקבלו החלטות גורליות ולא יתחבאו מאחורי סיסמאות בנוסח "מחרימים אותנו" או "אנחנו נלחמים נגד העולם העוין".

2) יד תקיפה של ישראל נגד טרור יהודי-ישראלי, בעיקר בשטחי הגדה המערבית. נדמה כאילו ישראל מאפשרת, במעשה או במחדל, למיליציות של יהודים להשתולל בגדה המערבית, הן כנגד פלסטינים והן כנגד צה"ל. ישראל צריכה להבהיר שיש לה יכולת לאכוף חוק וסדר בשטחים שבשליטתה. את המיליציות היהודיות צריך לפורר מבפנים, ועל כל גילויי אלימות יש להגיב באופן נוקשה. ישראל צריכה להראות שיש ריבון בשטח, ולא לתת לפלסטינים הרגשה שהמיליציות השונות הן ביטוי לא רשמי של מדיניות הממשלה, ביטוי שמלווה בקריצת עין ובעידוד גורמים רשמיים.

3) בשלב הראשון יש לשקם את הפליטים שבגדה וברצועה- כשני מיליון פליטים. את מחנות הפליטים צריך לרוקן, שכונות חדשות ומודרניות צריכות להיבנות אם בעזה ואם בגדה, וצריך לקבוע פרק זמן של 3 שנים שבמסגרתו ישוקמו רוב הפליטים בגדה.

תכנית כזאת תגרום לפריחה כלכלית עצומה בגדה וברצועה, וגם בישראל, שתספק לפרוייקט חומרים ואנשים (ולא רק היא, כמובן).

הפלסטינים עלולים לחשוד ששיקום הפליטים הוא צעד אחד כשלעצמו, שאין אחריו או איתו צעדים נוספים בדרך למדינה פלסטינית. ישראל תצטרך להיערך מחדש, וגם לפנות מספר התנחלויות כהוכחה לכך שצעד קונסטרוקטיבי פלסטיני יענה בצעד דומה ישראלי. בכל מקרה, את החבילה הסופית של הצעדים והמתווה יצטרכו לבנות במשא ומתן.

4) הקמת מנגנון בינלאומי שבמסגרתו תידון סוגיית הישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים במדינות העולם. חלק מהפליטים ייושבו מחדש באירופה או בארה"ב, חלק במדינות ערב, וחלק גם בישראל. אני רוצה להרחיב על שתי מדינות- ירדן וישראל.

• ירדן. ישנה בימין הישראלי אסכולה שגורסת ש"ירדן היא פלסטין". לפי האסכולה הזאת, אם נצליח להעביר את הפלסטינים לשטחה של ממלכת ירדן, הם יוכלו להקים שם את מדינתם, וכך יפתר הסכסוך. 

למרבה הצער, האסכולה הזאת לא מביאה בחשבון ששאיפתם של הפלסטינים למדינה שכוללת גם את ירושלים, שכם, רמאללה וכו' לא תיעלם, אבל ברגע שתקום מדינה ירדנית-פלסטינית על חורבות ממלכת ירדן ההאשמית הפלסטינים יקבלו שטח גיאוגרפי עצום בגודלו (יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל), וקירבה גיאוגרפית לעיראק. במקרה הזה הם יוכלו להתחמש באין מפריע, ולתכנן תכנית גדולה של מלחמה עם ישראל. 

האינטרס הישראלי המובהק הוא שימור המשטר ההאשמי בירדן, משטר פרו מערבי וידידותי לישראל, שמשמש כחיץ בינה לבין מדינות אויבות כמו עיראק ואיראן.

הפליטים הפלסטינים מהווים כשליש מאוכלוסיית ירדן, וכמחצית מאוכלוסיית ירדן היא פלסטינית (מקור). האינטרס הישראלי הוא להקטין את שיעור הפלסטינים המתגוררים בירדן, וליישב מחוץ לגבולותיה כמה שיותר מתוך 2,000,000 הפליטים הפלסטינים ששוהים בירדן כיום. הדבר הזה יבטיח את יציבותה של המדינה הירדנית ההאשמית, ויעזור לתפיסת הבטחון הישראלית, שכן המדינה הפלסטינית בגדה המערבית תהיה כלואה בין ישראל וירדן משותפות האינטרסים.

• ישראל. את השיקום המלא של הפליטים צריך יהיה לפרוס על פני 7-10 שנים. בזמן הזה ניתן יהיה לקלוט במדינה הפלסטינית כ 1-1.5 מליון פליטים שאינם נמצאים בגדה וברצועה. שאר הפליטים ייושבו מחדש ברחבי העולם. ישראל יכולה לקלוט, על פני טווח הזמן הזה (7-10 שנים) כ 250,000 פליטים פלסטינים- כ 5% משיעורם בעולם.

בחישוב של 5 נפשות למשפחה מדובר על כ 50,000 משפחות. קליטה של כמות כזאת על פני 7-10 שנים מייצרת מאמץ קל למדי למדינת ישראל. 

יתרון נוסף הוא הענקה של מעין "חוק שבות" חד פעמי לערביי ישראל. הוא לא דומה (ואין צורך שידמה) לחוק השבות עבור יהודים, אבל הוא בהחלט חיובי עבור האוכלוסייה הערבית בישראל.

הפליטים שיגיעו לישראל יהיו משפחות צעירות שיכולות לתרום לשוק העבודה הישראלי מצד אחד, או מבוגרים שרוצים למות במולדתם מצד שני. אין לישראל מה לפחד, ואין לה מה להפסיד.

ואסור לשכוח: תמורת מחיר של קליטה של כרבע מיליון פלסטינים לשטח המדינה על פני כעשר שנים, ישראל מסיימת באופן סופי ומוחלט עם סוגיית הפליטים, ונשארת עם סוגיית הגבולות וירושלים.

לדעתי, אחרי האמון שיבנה בין הצדדים, היכולת להגיע להסכמות בנושא גבולות המדינה הפלסטינית, כמו גם מעמדה של ירושלים, היכולת הזאת תהיה קלה הרבה יותר מאשר היום.

אני טקסט פוליטי (א')

(שורה של מחשבות והרהורים על אקטואליה וכו')

א. שינוי שיטת הבחירות. שתי הפעמים בהן ניסו לשנות את השיטה בישראל- חוק הבחירה הישירה וההעלאה הדרמטית של אחוז החסימה- שתי הפעמים האלה כשלו והובילו לתוצאה ההפוכה מזו של הוגי השינויים. במקרה הראשון, הבחירה הישירה שנועדה להוריד את כח הסחטנות והמיקוח של המפלגות החרדיות גרמה להקטנה דרמטית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות, ולקואליציה נטולת גוף עיקרי גדול אחד (החרדים, אגב, הסתדרו יופי עם השיטה, וכוחם הפוליטי אף גדל). במקרה השני, העלאת אחוז החסימה שנועדה למחוק מפלגה ערבית אחת או שתיים גרמה למפלגות הערביות להתאחד ולהגדיל את מספר חברי הכנסת שלהן. הוגה השיטה, אביגדור ליברמן, כמעט ונשאר מחוץ לכנסת משום שמפלגתו היתה קרובה מאד לא לעבור את אחוז החסימה.

לא אכנס כאן לסקירה היסטורית של שיטת הבחירות בישראל על יתרונותיה וחסרונותיה, ועל הסיבה לכך שהמפלגות הגדולות לא חזרו לגודלן המקובל מלפני 20 שנה ויותר. אומר רק שהמצב האופטימלי של קואליציה הוא: מפלגה גדולה אחת ומספר מפלגות בינוניות-קטנות עם כח מיקוח קטן יחסית, שאפשר לעשות ביניהן "הפרד ומשול" ולהוריד את מחירן במו"מ מקביל שינהל ראש הממשלה עם כולן.

כדי להגיע למצב של מפלגה גדולה צריך ליצור מצב שידחוף לאיחוד של מפלגות לווין עם "מפלגת האם" שלהן, משני צדי המפה הפוליטית. כדי להגיע למצב של מפלגות בינוניות-קטנות צריך ליצור תנאים שיעודדו התפלגות בקרב מפלגות מרכז למפלגות קטנות יחסית.

לפיכך, שיטת הבחירות בישראל צריכה להיות מבוססת על שני העקרונות הבאים:

1) ראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה. העיקרון הזה יגרום לבוחר הישראלי לא להצביע למפלגת לווין בהתאם לאסטרטגיית הצבעה של "אני תומך ב X לראשות הממשלה, אבל אצביע למפלגת לווין x1". ברגע שידוע שראש המפלגה ישאר באופוזיציה אם לא יהיו למפלגתו מספיק מנדטים יקרו שני דברים: כוחה של המפלגה הגדולה יגדל בסקרים על חשבון מפלגות הלווין, ובמערכת הפוליטית יווצר מומנטום של איחודים פנים גושיים. התוצאה תהיה: שתי מפלגות גדולות בישראל של 45-50 מנדטים לכל אחת.

2) הורדת אחוז החסימה לכ 1.5% או פחות (כ 30,000 קולות- קצת יותר ממנדט). בניגוד לדעה הרווחת בישראל, מפלגות קטנות אינן סחטניות. הדרישות שלהן פרופורציונליות לגודלן- ראש ועדה, סגן שר, קידום עקרון ספציפי שעליו רצו לבחירות, מקסימום שר. ההיתכנות של מפלגות בנות 1-2 מנדטים תדחוף לריבוי מפלגות באגף החרדי. בנוסף, העובדה שמצביעי ימין דתיים-חרדיים ומצביעי שמאל ערבים ולא ציונים "ידחפו" להצביע למפלגות הגדולות בהתאם לעיקרון מס' 1 (ראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה) תגרום הן לירידה בכוחם של שני הגושים האלה, והן להקמת מפלגות קטנות חדשות כמו מפלגה חרדית שתקדם רעיונות של גיוס ויציאה לעבודה נוסח הרב חיים אמסלם, ומפלגה ערבית-יהודית שתראה בחיוב ישיבה בקואליציה.

בנוסף, צריך לזכור שפרלמנט של מדינה לא צריך להיות זירה של שימור, קיפאון ושיעתוק של רעיונות קיימים, אלא מקום של שיח חדש ורעיונות חדשים שמקודמים ע"י נבחרי ציבור שקיבלו מנדט באופן ישיר ככל האפשר מהציבור. מפלגות כמו "עלה ירוק" או "הירוקים" או כל מפלגה אחרת מהסוג הזה יכולות, בהתנהלות נכונה, לקדם רעיונות שיועילו לציבור ולמדינה.

בהתאם לשני העקרונות הללו, צריך לטפל במקרי קיצון של ממשלת מיעוט וגם פיצול פנים מפלגתי. גם לזה יש פתרונות, אבל לא אפרט אותם כרגע. רק אציין ששינוי השיטה כפי שאני מציע, בשילוב חוקים של התנהלות יעילה בזמן משברים פוליטיים, עשויים לאפשר כהונה מלאה 4 שנים לכנסת נבחרת, גם אם יהיו בה חילופי ממשלות באמצע. כמובן שאופציה של בחירות מוקדמות תמיד קיימת.

ב. חיזוק מעמד מבקר המדינה. במדינות רבות בחו"ל ישנו מוסד של "שופט חוקר"- אדם מחוץ למערכת המשטרתית/משפטית שיש לו משאבים גם לבצע חקירה, וגם להעמיד לדין. בישראל ישנו מוסד "מבקר המדינה", שיש לו עצמאות אל מול הרשות המבצעת, אבל אין לו סמכויות כמעט בכלל, למעט הוצאת דו"חות חמורי סבר, ותקווה שמשטרת ישראל תעשה איתם משהו.

מוסד מבקר המדינה יכול להיות אמצעי קריטי ויעיל למלחמה בשחיתות בעידוד טוהר מידות ועבודה למען הציבור, לשם כך כדאי להרחיב בחוק את סמכויות משרד המבקר באופן הבא:

1) מבקר המדינה ידווח לכנסת, ואך ורק לכנסת. הפיקוח על מוסד המבקר יעשה דרך ועדת הכנסת (ולא הוועדה לביקורת המדינה) בראשות יושב ראש הכנסת.

2) למבקר המדינה ימונה משנה. המשנה למבקר המדינה ינהל צוות של חוקרים שתהיה להם הסמכות והאמצעים לנהל תיק "end-to-end": מקבלת התלונה, דרך חקירת המקרה וחקירת עדים, ועד לגיבוש כתב אישום וניהולו בבית המשפט.

כמובן שיהיה צורך להגדיר את הממשקים מול המשטרה והפרקליטות, אבל אלה דברים שישתפרו וישתכללו עם הזמן. מדינת ישראל יצרה מנגנון רב-מערכתי של כוחות הביטחון שאיפשר "סיכולים ממוקדים" יעילים. אין סיבה שניהול רב מערכתי יוגבל רק למערכת הביטחון ולפגיעה באויבי ישראל. אפשר להתאמץ בכיוון הזה גם לטובת ניקוי השחיתות במוסדות המדינה.

משטרת ישראל והפרקליטות הם גופים הכפופים לממשלה. העובדה שהם חוקרים תלונות על הנעשה במשרדי ממשלה מהווה פתח לבעיות מסוג טיוח ולחצים מלשכות השרים. גוף בלתי תלוי שחייב דיווח לכנסת יעשה את העבודה ביותר יעילות ומהימנות, וישחרר את משטרת ישראל למשימתה העיקרית- הבטחת הבטחון האישי של אזרחי ישראל.

ג. בחירת בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה. בהתחלה היה לנו את הפיאסקו של יואב גלנט, שבסופו מונה בני גנץ לרמטכ"ל. אחר כך היה את הפיאסקו של יעקב פרנקל ועוד כמה אנשים, שבסופו מונתה קרנית פלוג לנגידה. בתווך נחשפנו לוועדת טירקל המגוחכת, "חותמת הגומי" הלאומית שלא ברור מה היא בודקת ומה תפקידה בכלל. חוץ מזה ראינו נושאי משרה בכירים שתהליך בחירתם ומינויים נוגד את האינטרסים של הציבור כמו מבקר מדינה חלש שלפני בחירתו עבר "ראיון עבודה" בבית משפחת נתניהו, יועץ משפטי שדקה לפני בחירתו היה פרקליט של כל מיני פוליטיקאים חשודים בפלילים.

כדי לטייב את תהליך הבחירה והמינוי של בכירים, אני מציע ש:

1) יוגדרו בחוק ה"תפקידים הבכירים"- רמטכ"ל, נגיד בנק ישראל, יועץ משפטי, מבקר המדינה, בטח יש עוד כמה כאלה.
2) כל תפקיד יקבץ סביבו, בדרך הטבע, מספר מתמודדים.
3) כל המתמודדים יעברו שימוע פתות בוועדת כנסת מיוחדת שתוקם עבור זה. ישתתפו בה נציגים מכל המפלגות, והם יוכלו ליידות את האבנים הגדולות ביותר בכל מועמד. מתקפה חסרת רחמים של נציגי הציבור על המועמדים בעיני עצמם.

מי שישרוד את המתקפה הרוויח את תפקידו בדין -:)