הסיכום שאף אחד לא יקרא: עשרת אלבומי העשור (בערך)

אני מבקש להבהיר: הסיכום מתייחס לעשור כפי שאני חוויתי אותו, כלומר: האלבומים שאני נהניתי מהם בין השנים 2000-2009


אני מבקש להוסיף ולהבהיר: המונח "עשרת אלבומי העשור" הוא בסך הכל הצעת הגשה. יתכן שיהיו יותר, ויתכן שפחות. נראה מה נצליח לגרד מהעשור הזה.


שנתחיל?


10) Embrace- If you've Never Been. 2001. לכאורה- עוד אלבום בריט פופ סטנדרטי, משהו שבין קולדפליי לרדיוהד. למעשה, האלבום אותו רכשתי בפריז בספטמבר 2001, במהלך ירח הדבש שלנו. מפליא איך מלודיות מצוינות וסאונד גיטרות דומיננטי הופכים מסתם-עוד-אלבום לאלבום שאני חוזר אליו לא מעט. ותודה לע', אהבת חיי.







9) Joni Mitchel- Blue. 1970. לדעתי היה צריך להיות פה Ladies of the Canyon, אבל אני חושב שקניתי אותו ב 1999, אז נלך על האלבום המצוין הזה, השני מתוך רצף של 4 אלבומים מושלמים, מרירים מתוקים, של יוצרת שיודעת לכתוב על עצמה בגילוי לב, כמו גם לספר סיפורים יפים על אנשים יפים. אוהבים אותך הרבה, ג'וני.






8) Kathleen Edwards- Back to Me/ Asking For Flowers. 2005 ו 2007. במשולש שבין טום פטי, ניל יאנג, ושריל קרואו נמצאת קת'לין אדוארדס הקנדית. היא חריפה, היא דעתנית, היא מספרת סיפורים בחסד, והיא כותבת שירים בני זונה. שני האלבומים האלה, השני והשלישי שלה, הם אלבומי חובה אצל כל מי שהמוזיקה אצלו היא יותר מסתם רעש רקע.





7) Glen Hansard & Marketa Itglova- The Swell Season. 2006. ותודה לבועז כהן ולתכנית הרדיו שלו. הוקלט בשישה ימים בפראג, ע"י יוצר ותיק עם קילומטראז' לא קטן באירלנד מולדתו, ופסנתרנית ומלחינה צ'כית שצעירה ממנו ב 18 שנה. עוד משתתפים: כינור וצ'לו. האלבום הכי אינטימי של העשור. נוגע במקומות שקשה להאמין שנמצאים בנפש המאזין. נפתח ונסגר בשני שירים מהיפים שנכתבו. אלבום שחודר עמוק, ונשאר שם הרבה.





5) Bob Dylan- Blonde On Blonde. 1966. זה אלבום משנה חיים. אם הייתי מכיר אותו בגיל 16-17, אין לי ספק שכל העדפותי המוזיקליות היו משתנות מקצה אל קצה. מאחר ואני אדיוט, חיכיתי עד גיל 37 (כמעט), ולמדתי להכיר את הדילן הזה, עם הטקסטים הארוכים והחכמים, והבלוז/פולק/רוק/whatever שלו. כדי לסבר את האוזן: קחו מהשנה הזו בלבד (1966) את Revolver של הביטלס, Pet Sounds של הביץ' בויז, ואת אלבום הבכורה של טים באקלי, וביחד עם האלבום הזה יש לכם 4 יהלומים שילוו אתכם לאורך כל החיים.




4) Peter Gabriel- Up. 2002. כמו צב, מוציא האיש הזה אלבומים בתדירות של 5 או 10 שנים. מי סופר? אני סופר. בכל מקרה, יש מי שחושב שגבריאל נעשה משעמם וחסר נשמה מאז הצלחת So מ 1986. בולשיט. עדיין מלא נשמה, עדיין מלא רעיונות מוזיקליים כרימון. קרח ולבן שיער, אבל עם אותה נשמה מוזיקלית סקרנית ועשירה. 9 שירים של מעל 7 דקות, ועוד שיר יפה שמסיים בן 3 דקות, ועדיין לא מרגישים שהאלבום מייגע, אלא להיפך- רוצים לשמוע שוב.





3) Genesis- 1970- 1075. 2008. כל אלבומי הלהקה המצוינית הזו יצאו בשנתיים האחרונות מחדש, לאחר רמונט כללי, שכולל סאונד משופץ ועשיר, גם בסראונד (5.1). כאן יש לנו את מקדם הסאונד כפול איכות האלבומים שיצאו בשנים האלה ("תקופת גבריאל"), שהופך את הקופסה הלא זולה הזו לתענוג לאזניים וגם לעיניים (המון בונוסים- קטעי הופעות מהתקופה, ראיונות עם חברי הלהקה, ועוד). הרגשה של יוקרה אופפת את המאזין- כמו כניסה לאיזה מועדון אקסקלוסיבי. וג'נסיס היא אכן להקה אקסקלוסיבית. הנאה רב חושית.





3) Paul Simon- Surprise. 2006. בגיל 64 חובר פול סיימון לבראין אינו, ונעזר בו כדי להוציא אלבום שהוא ההיפך הגמור מ"נוסטלגי" או "צפוי"- סאונד גיטרות חריף, יחד עם מיני רעיונות מוזיקליים שהופכים את השירים למעניינים יותר. לחנים שלא מקדשים את תצורת הבית-פזמון, וטקסטים של אדם שכבר ראה כמה דברים בחיים שלו.





3) Neil Young- Live @ Massey Hall. 1971 (יצא ב 2007). ניל יאנג שילב בעשור הזה חדש (לא מעט אלבומי אולפן בינוניים במקרה הטוב) עם ישן (נבירה אינטנסיבית בארכיונים, והוצאה של זהב מוזיקלי מהשנים הטובות). האלבום הזה, תיעוד של הופעה אינטימית (גיטרה אקוסטית ולפעמים פסנתר) בקנדה מולדתו, אחרי After the Gold Rush ולפני Harvest שיהפוך אותו לאחד המוזיקאים הכי גדולים בארה"ב. ליאנג יש מלודיות מזהב, והוא מגיש פה מקבץ של כמה מהטובים ביותר משיריו. אלבום שהוא גם "חשוב", וגם "טוב".





3) Elvis Costello- North. 2003. בפעם הראשונה בקריירה שלו, קוסטלו מתפנה לכתוב על עצמו. האלבום הזה מתעד את התפרקות נישואיו של קוסטלו, ואת האהבה החדשה בחייו. מוזיקלית, האלבום לא טעון בחשמל או ברגש. קוסטלו שר רגוע, ומגיש את השירים בצורה ג'אזית/אינטימית, ללא גיטרה, ועם פסנתר, וכלי מיתר ונשיפה. התוצאה אפקטיבית פי כמה- הרגש שבבסיס האלבום מגיע ללא כל קושי אל המאזין, וכובש אותו. ויש בונוס- שיר האהבה הראשון שקוסטלו כתב אי פעם (בניגוד לשירי הנטישה/ בגידה/ זעם שהוא כתב לעשרות במהלך הקריירה שלו):



2) Paul McCartney- Chaos & Creation/ Electric Arguments (Fireman). 2005 ו 2008. באופן מפתיע, לפול מקרטני קריירה ארוכה ומגוונת, עם מעט מאד "אלבומי חובה"- הוא בעיקר איש של שירי פופ מושלמים, על הרקע הזה, בולטים שניים מארבעת האלבומים שהוא הוציא מאז שנת 2000- Chaos & Creation הוא אלבום סולו לגמרי, שבו מקרטני מנגן על כל הכלים, ונעזר במפיק המוזיקלי נייג'ל גודריץ' כדי לדאוג שהשירים שבאלבום יהיו הטובים ביותר שהוא כתב מזה זמן. Electric Arguments יצא תחת ההרכב The Fireman, שת"פ בין מקרטני למפיק Youth. באלבום הזה מקרטני הוא הסבא שאף פעם לא יהיה לנו, זה שהתחיל לחיות אחרי גיל 64 (טראקים בנפאל, באנג'י, כאלה). אלבום מלא השראה ורעיונות, שילוב של רוק, אלקטרוניקה, ופסיכדליה, והכל מהנה מאד לאוזן. מקרטני בשיאו, (כמעט) 40 שנה אחרי שיאו.





וגם





2) Concert For George (DVD). 2003. שנה לאחר מותו הטראגי של ג'ורג' האריסון מסרטן, התכנסו חברים טובים שהם גם מוזיקאים טובים לקונצרט לזכרו. מפיקים מוזיקליים: דהאני האריסון (הבן) ואריק קלפטון, שגם משתתפים. בין המשתתפים: ראווי שנקר, ג'ף לין, טום פטי, בילי פרסטון, רינגו סטאר, פול מקרטני. אלה העובדות היבשות. במהלך הצפיה, אין עין שנשארת יבשה. (הקליפ לא לקוח מהמופע. מסתבר שביו טיוב אין את כל מה שאתה רוצה. רק קצת)





2) Elbow- The Seldom Seen Kid. 2008. אל תאמינו להייפ. אל תאמינו לכל אלה שאומרים שהאלבום הזה הוא אחד הטובים של העשור, ושהלהקה הזו נמצאת בשיאה כרגע, ושזה אלבום מרגש, ונפלא, ונוגע. אל תאמינו. תאזינו, ותראו שכל מילה אמת.





1) Bruce Springsteen- Born To Run. 1975. זה האלבום שהכי אהבתי בעשור הזה. זה האלבום שאני חוזר אליו שוב ושוב ושוב מאז שמעתי אותו לראשונה, באוקטובר 2005. יום אחד אולי אני ארחיב על האלבום הזה (ויש לי כל כך הרבה מה להרחיב). כרגע תיאלצו לסמוך על המילה שלי, בהסתמך על הרשימה המפוקפקת הזו עד כה: זה האלבום הכי טוב של העשור הזה. מי שיאזין לו, יזכה לכרטיס לגן עדן עוד בחייו.





והיו עוד המון דברים טובים ששמעתי בעשור הזה, אבל אין לי כוח. מי שרוצה, שישאל אותי.

זרנבוק

(נועם, שנה ותשעה חודשים לערך, לפני תספורת)

שחר של יום חדש

קווין פתח את הדלת בתנופה. האור נדלק אוטומטית- לבן, בוהק, קר. הוא מצמץ וסקר את החדר- לבן, עם מדפי נירוסטה קופסאות שימורים לרוב. זה היה החדר הלא נכון. קווין סגר את הדלת בעדינות, ופנה לדלת השניה שבמסדרון.

זו חייבת להיות הדלת הזו, הוא חשב לעצמו, שכן על הדלת השלישית והאחרונה היה כתוב "שירותים".

קווין פתח את הדלת, אם כך, והדליק את האור. מנורה צהובה וחסכונית נדלקה, והאירה חדר חמים למראה, בעל מעט רהיטי עץ כבדים ופשוטים. מספר מדריכים-למשתמש נראו על המדפים, ספר קריאה אחד, בכריכה רכה, ומולו, צמוד לקיר, שולחן, וכיסא מנהלים מסתובב.

השולחן היה ערום מחפצים, ובמרכזו כפתור אדום גדול ובודד.

זהו זה, חשב קווין בהתרגשות, זה הרגע. זה היעוד, זאת המטרה, זה הכפתור, זאת הסיבה, וזאת התוצאה.

מאות שעות- לא, אלפי שעות של נאומים, קמפיינים, קבלת החלטות, תרחישים, אסטרטגיות, וכל אלה נדמו כלא קיימים עבור קווין. הגיע הרגע. האומה מותקפת, והכפתור האדום נושא בקצהו את ההבטחה למהלומת תגובה עצמתית, נחושה, מנחמת, ומנצחת.

קווין נשא תפילה קצרה כשהוא עומד במקום. הוא סילק כל מחשבה ממוחו, וניגש בצעד נוקשה אל השולחן. הוא הושיט את ידו הימנית, ובשתי אצבעות לחץ על הכפתור האדום.

דבר לא קרה.

הלם, תדהמה, הפתעה, אי-אמון, רעד קל בברכיים. כל אלה הן תחושות ששמורות לרכי לבב, לאנשים מן השורה, ליריבים פוליטיים. קווין לא חשב לרגע שהוא צריך לחוש את כל אלה. במקום זה, הוא התמלא בזעם.

אלפי- לא, עשרות אלפי שעות של דיונים, אסטרטגיות, תרחישים, תכנונים, תרשימי זרימה, ותכניות לביצוע, וכל אלה היו הונאה אחת גדולה. קמפיין שלם שהתמקד בשאלה- "מי כשיר יותר לענות לטלפון בשלוש בבוקר"- הוא, או יריבו הרכרוכי. ואז- שלוש לפנות בוקר, הטלפון, ההתעוררות המהירה, ולבישת הבגדים היצוגיים ששמורים לאירועים מעין אלה (ביצוע מהיר ונחוש, ואז מסיבת עיתונאים נחושה לא פחות), הפמליה שמלווה אותו במסלול החירום- אמנם המרחק בין חדר השינה שלו לחדר החירום היה מסדרון אחד, אבל כחלק מההכנות לרגע הזה נבנה מסלול תת קרקעי מפותל, שיבלבל אף את המתוחכם שבאויבים. הפרידה מהפמליה- המבטים הקשוחים אך הנחושים, השפה התחתונה הרועדת קלות. הנאום הספונטני המתוכנן והקצר. ולבסוף- הכניסה לחדר, והביצוע החד, העוצמתי.

וכלום.

קוין התמלא שוב נחישות. מישהו- לא, מישהם- ישלמו במשרתם על הפיאסקו הזה. ראשים יעופו, שינויים יתבצעו, תכניות יתוכננו מחדש, כדי שהפעם הבאה תתבצע כמו שצריך.

אם תהיה הפעם הבאה.

קווין דווין האריסון (השלישי) חצה את המסדרון שפוף ונכנס לחדר השינה שלו. שחר של יום חדש עלה בחוץ כשקווין נרדם, מנהיג של המעצמה החזקה ביותר בעולם, שנשאר ללא מעצמה.

R.E.M- Accelerate

הם לא מבזבזים זמן: פתיחה רועמת של גיטרה חשמלית, בס-תופים, ומייקל סטייפ שר מלוא גרון. כך נפתח accelerateשל R.E.M השיר הפותח, "Living Well's The Best Revenge" , נשמע מאומץ טיפה, כאילו שהלהקה מתאמצת להוכיח שהיא מסוגלת לחזור לסאונד הגיטרות המחוספס שאיפיין אותה ב 15 השנים הראשונות לקיומה. אבל 2 השירים שבאים לאחר מכן, "Man Sized Wreath" ו "Supernatural Superserious", כבר נשמעים טבעיים לגמרי, ונהנים ממלודיות מצוינות וביצוע אנרגטי וחד (וגם מייק מילס, הבסיסט/ קלידן, בקולות רקע. ברוך שובך!). אפשר אפילו לסלוח להם על כך ש "Man Sized Wreath" ממצה את עצמו כבר אחרי דקה וחצי, ונגרר עוד דקה. הפזמון שלו פשוט מצוין. R.E.M מזכירים חבורה של קשישים שרוכבים על הארלי-דייוידסון, ומראים לכל העולם שכוחם עוד במותנם. זה בהחלט מרגש.

ואז באים עוד 8 שירים. חבל. (וקשישים שרוכבים על הארלי-דייוידסון זה אולי מרגש בהתחלה, אבל הופך לפאתטי מהר מאד אחר כך).