איפה היית כשהודיעו שרבין נרצח?

בלב המאפליה

בעט אחמד, בעט (פתיחה/סיום) (טיוטה)

אחמד שוקיירי היה שחקן הכדורגל הכי טוב בטירה. אבל זאת לא חוכמה גדולה. הוא היה גם שחקן הכדורגל הכי טוב שגדל במגזר הערבי, ואת זה הבינו כבר כשהיה בן 14, אז עבר לשחק בקבוצת "הפועל תל אביב". אחרי שזכה להיכלל בהרכב הראשון של הקבוצה, בערך בגיל 19, הסתבר ששוקיירי הוא גם שחקן הכדורגל הכי טוב בישראל, אולי אי פעם- שילוב חד פעמי של בעיטה חזקה ומדויקת מכל הטווחים, כדור שעוזב את הרגליים שלו רק כשהוא מחליט, ראית משחק מושלמת, ומבנה גוף חסון שלא פוגע במהירות שלו. שוקיירי הוביל את "הפועל תל אביב" לשתי אליפויות רצופות (השניה כללה גם זכיה בגביע, או "דאבל" בלשון העם), וכבש את השערים המכריעים שהעלו את הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות האירופאית, ואף לנצחון יוקרתי על אלופת הכדורגל של גרמניה.

כל זה נשמע כמו תיאור של מעריץ נלהב מדי, אלא שבינואר הקרוב עובר שוקיירי לקבוצת הכדורגל "ברצלונה" הספרדית, אלופת ספרד ואירופה. והוא לא עובר כדי לעבות את שולי הסגל הנוצץ ממילא של הקבוצה, אלא כדי לעלות בהרכב הראשון כמחליף לכוכב הקבוצה הספרדית, ליאו מסי, שפציעה חמורה שלחה אותו אל מחוץ למגרש עד לסיום העונה. ולא מדובר כאן בספקולציה של עיתונאי ישראלי רב דמיון, אלא בדברים מפורשים שאמרו ראשי מועדון "ברצלונה" ומאמנה לראשי "הפועל תל אביב" כשסגרו את העיסקה, בה נרכש שוקיירי בסכום בלתי נתפס של מאה ועשרים מליון דולרים.

ואחמד שוקיירי, בן 22 מטירה, הוא גם המנהיג של נבחרת ישראל בכדורגל, והוא מוביל אותה, משחק אחרי משחק, אל עבר השתתפות באליפות העולם בכדורגל, שעומדת להיערך בעוד שנה וחצי.

אני כותב את הדברים האלה מחדרי הישן שבבית הורי, בשכונה דרומית של תל אביב. סירנות עוד מייללות בחוץ, יממה אחרי העימות האלים של אתמול. מחלון החדר אפשר לראות עננת עשן שחור במרחק לא רב. ליוויתי את אחמד שוקיירי עוד כשהייתי כתב ספורט זוטר שמסקר את המגזר הערבי, ובעזרתו הגעתי למעמד בכיר ככתב וכפרשן. ראיתי את רצף האירועים של החודשים האחרונים, שאליהם התייחסתי כאל אירועים נקודתיים, ולא כאל נקודות וקווים שיוצרים תמונה גדולה, מאיימת ובלתי נמנעת.

ההלוויה של שוקיירי, בתחילת השבוע, הפכה למפגן מתלהם ואלים של צעקות, אבנים, יריות והרוגים. המהומות ביפו ובעכו אתמול היו שיאן של מהומות נוספות, שהקיפו את כל מדינת ישראל. אל מדורי הספורט זלגו אנשים ומונחים שנמצאו תמיד במרחק בטוח, בעמודי החדשות של העיתון. "ראש הממשלה", "השר לבטחון פנים", "מועצת הבטחון של האו"ם"- כולם הפכו לפתע לחלק מתפריט המידע של חובב הספורט. ואולי כדאי לומר שספורט ומציאות התערבבו להם במדינת ישראל לעיסה אחת רותחת ומדממת.

משהו פקע במדינה הזו, בנפש תושביה. ישראל רגילה להוויה אלימה ומתלהמת, אבל החיץ הדק שהפריד בין בידור להמונים שיש בו כללי התנהגות מוסכמים, לבין מערכת היחסים מבוססת השנאה של ערבים ויהודים במדינה הזו- החיץ הזה נרמס בקלות מפתיעה, ובחדווה מפתיעה לא פחות. הכדורגל הישראלי הוא כבר לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, הוא החברה הישראלית עצמה- חוסר היכולת לחיות ביחד, לראות מעבר למסך השנאה והדעות הקדומות, והיאחזות באלימות כתכלית קיום.

בסוף השבוע תושעה, כנראה, נבחרת ישראל בכדורגל מהשתתפות בטורנירים בינלאומיים. מעמדן של הקבוצות הישראליות באירופה לא ברור, וכנראה שגם אם לא יושעו השנה, הרי שמשחקיהן הנותרים ישוחקו מחוץ לישראל, ואלו יהיו המשחקים האחרונים באירופה למשך תקופה ארוכה מאד.אבל אלה זוטות, ענייני כדורגל. ואם הכדורגל מנבא משהו, הרי שזוהי תחילת התהליך שבסופו תישאר ישראל מבודדת בעולם. ומה שנורא- היא עושה את זה מרצון, בהתלהבות, לקול מצהלות תושביה, שחובטים אלו באלו כתכלית לקיומם.

דצמבר 2012

...

Edward Steichen, Across the Salt Marshes, Huntington, 1905

oil on canvas

(Toledo Museum of Art)

היא פתחה את דלת הגן. אור השמש שבקע מהחלונות הגדולים האיר את החדר הגדול. מספר ילדים ישבו ליד שולחנות, משחקים ומדברים. ליאור ישב לבד, טוש צבע בידו, ודף עם ציור מונח על השולחן לפניו. הוא הרים את הראש וחייך את החיוך הרחב שלו "אמא", הוא אמר בשמחה.

היא התקרבה אליו, והוא קם וחיבק אותה חיבוק חם וחזק. היא הסתכלה על הציור- שמש, ים, שמים, ומספר שחפים- תמונה עשירה בפרטים, צבועה בצבעים עזים, מתאימים- קשה להאמין שילד בן 5 מסוגל לצייר כזה ציור.

"אמא", אמר ליאור, "למדנו היום על ציפורים- הן עפות מעל הים, מעל הסירות, ונודדות לאפריקה". "נכון מאד", היא אמרה לו, "אבל בסתיו הן ישובו בחזרה".

היא לקחה את הציור וקמה, ואמרה לליאור "עכשיו לך ותביא את התיק, ונלך הביתה, טוב?"

משהו התחיל לזחול במעלה המוח שלה- איזו תחושה, הרגשה, מחשבה שלא הצליחה להתגבש לכדי אמירה ברורה. משהו לא הסתדר לה, והיא לא ידעה מה.

מזל, הגננת, התקרבה אליה, וחייכה חיוך רחב. "בבקשה", אמרה והושיטה לה את התיק "הנה התיק של ליאור. הכל בפנים, גם הבגדים המלוכלכים. רק לשטוף את הכוס ולהחזיר מחר, בסדר?".

היא הרגישה כעס "אבל ביקשתי מליאור להביא את התיק" היא אמרה בתקיפות, "הוא כבר ילד מספיק גדול"

"אבל הוא אוטיסט" אמרה מזל "ליאור אוטיסט. הילד שלך אוטיסט. הוא אוטיסט, הילד שלך. הוא לא יכול להביא את התיק. הוא אוטיסט. ליאור הוא אוטיסט"

היא התעוררה בבת אחת, מזיעה, ומיד התיישבה. אמיר ישן לידה, נושם נשימות רפות, קבועות. היא הסירה את השמיכה, והלכה לחדר הילדים. ליאור ישן גם כן, שינה עמוקה, השמיכה מכסה לו את הבטן, אבל חושפת את הרגליים.

היא משכה את השמיכה בעדינות על רגליו של ליאור, והתבוננה בו. בבת אחת היא הרגישה עייפות נוראית, שהחניקה את הבכי שהלך והתגבש.

היא חזרה למיטה, התכסתה, ועצמה עיניים, נשאבת לתוך שינה טרופה של השעתיים האחרונות של הלילה.

סיכום תקופתי

גאווה. לא, סיפוק מסוים. לא, בכל זאת גאווה: הבלוג מציין כ 13 חודשים לקיומו (מספר סתמי לבלוג סתמי), ובמבט לאחור, ניתן לומר כי הבלוג ואני עמדנו בכל היעדים שהצבנו לעצמנו:

הבלוג אכן שרירותי, ספורדי. התכנים חסרי חשיבות וחסרי משמעות, כמעט מיותרים לגמרי. צופים ומגיבים- אין (לא מיכל, את מה שכתבת לי עד כה היית יכולה גם להגיד לי בטלפון). ומצד שני, המילה "זרנבוק" נכנסה ל Google בזכותי.

ולא פחות חשוב- יש לי מחקים. כלומר, מחקה. הרבה פחות מוכשר ממני. שאלה של גיל ושל הרצון לעשות בדיוק את מה שהצהרתי: ליצור בלוג ממש, אבל ממש נידח, שאף אחד לא יקרא.

מה הלאה- אני מניח שאותו הדבר, ואף יותר ממנו- עוד פחות תכנים, שיהיו, מצידם, יותר מבולבלים ויותר חסרי טעם. 13 חודשים עברו, ושנים של עשיה מחכים לי ממש מעבר לפינה. ואוו, אני ממש מתרגש.

תמיד רציתי לסיים משפט (או קטע כתוב) כך שיקטעו באמצע. למזלי, אנ