הנער עבר מריצה להליכה, מתנשם במהירות. הראש עדיין המה, והוא הרגיש את הזיעה זוחלת במורד גבו ונדבקת לצווארו. הוא פתח את כפתורי השרוולים של החולצה שלבש וקילל בשקט. הוא היה צריך להתנגד לאימו שהתעקשה שילבש חולצה ארוכה. השמים אמנם אפורים, והגשם יורד מפעם לפעם, אבל כשמשחקים כדורגל הדם פועם והגוף חמים, ואין שום צורך להתלבש לקראת גשם. הוא ידע שאימו דואגת לו ורוצה בטובתו, אבל הדאגה שלה יכולה לגרום לתוצאות הפוכות, והיא די אשמה, חשב הנער, במצב הדפוק הזה.
הוא אוהב לאכול, ואימו אוהבת להכין לו את המאכלים שהוא אוהב: חביתות, לחם טרי עם גבינות וריבות, מנה כפולה לארוחת הצהריים. הוא יודע שחשוב לאכול ירקות, אבל הוא לא אוהב אותן, ואימו לא נלחמת איתו, אלא נותנת לו עוד חביתה. רק שיהיה בריא וחזק. אז מי אשם בבטן הקטנה שלו?
מאז שהוא זוכר את עצמו היא שם. לא גדולה מדי, חלילה, אבל בולטת בקיץ בין שלל הגופים הקטנים שמתרוצצים חצי עירומים בבריכה, או בזמן המקלחת, או בבית הספר כשהוא מרגיש נחות ליד החבורה הכל כך בטוחה בעצמה- יפים, רזים, מממגנטים אליהם את מבטי הבנות. הוא לא היה נער דחוי, תודה לאל. מתנה אחת היתה לו, והיא איפשרה לו להשתלב במעגל החברתי של בני הכיתה שלו: הוא ידע לשחק כדורגל. הוא שלט מצוין בכדור, בעט מדויק וחזק, והיה חכם מספיק כדי לקחת את הכדור משחקנים יריבים. לפעמים הוא הרגיש כמו השחקנים האלה שקרא עליהם בעיתונים וראה בסרטים- אלה שנראה היה כאילו הם טובעים בתוך התהילה ששמורה לספורטאים מצליחים שמביאים תארים לקבוצות שלהם. כמה שהוא היה רוצה להיות כמוהם- תרנגול גאה, הילוך טווסי, מבטי הערצה...
ואז יש את הבטן. לא גדולה מדי, כאמור, אבל עם נוכחות שנוגסת בדימוי העצמי שלו בעוצמות כאלה ואחרות. בזמן האחרון הוא לא ממש שם לב אליה- בבית הספר היו המון מטלות ומבחנים, הרבה יותר מבשנה שעברה, והחורף מנע את האפשרות לשחק כדורגל בבית הספר או בשעות אחר הצהריים. אבל היום היתה הפוגה בגשם, והחבורה קבעה להיפגש במגרש אחרי שעות הלימודים. הוא הגיע הביתה, אכל צהריים, הכין שיעורים בזריזות, התחמק מהמטלות והמבטים שאימו שיגרה אליו, ובארבע יצא החוצה, עם החולצה הארוכה שאימו התעקשה שילבש על כל מקרה. היתה התרגשות גדולה במגרש אחרי הזמן הרב שבו לא שיחקו ביחד. המגע עם הכדור עשה לו טוב, הוא אפילו נבחר לקבוצה של גבריאל, הטוב שבשחקני הכיתה, מה שאמור היה לקנות לו ניצחון קל. הוא רץ, כידרר, מסר, בעט...
"שמן" סינן לעברו גבריאל. המילה הזאת פגעה כמו חץ במרכז הגוף שלו וגרמה לו לסחרחורת וכמעט לאיבוד שיווי משקל. הוא יכל להבין את התסכול של גבריאל, אבל לא היה מוכן לעלבון הזה, למכה המדויקת ששוגרה לעבר האגו שלו והנחיתה אותו בחבטה אכזרית על הקרקע.
המשחק לא הלך כמצופה- אף קבוצה לא הבקיעה, והנצחון הקל הלך והתרחק. ואז הם יצאו להתקפה: הוא היה עם הכדור מצד ימין כשגבריאל סימן לו שימסור. הוא העדיף להתעלם משום שהיתה לו זוית בעיטה מצויינת, אבל הכדור שלו היה גבוה מדי. עוד הזדמנות הוחמצה. הוא שיגר חיוך מתנצל אל גבריאל, אבל גבריאל, מסתבר, לא היה במצב רוח סלחני, ואז סינן לעברו את המילה שאותה הוא הצליח להדחיק חורף שלם. משהו פקע בו, והוא הסתובב ורץ מהמגרש, מתעלם לחלוטין ממה שכל החבורה עלולה לחשוב עליו הערב או למחרת בכיתה.
גשם דק החל לרדת, מתערבב עם הזיעה שלו. הוא עמד, מנסה לסדר את מחשבותיו. העלבון צף לפתע שוב, מעלה דמעות שהוא דיכא בכח. ואז החליט: את הבטן הזאת הוא יוריד, ויהי מה. הוא יאכל פחות חביתות ופרוסות עם ריבה, וימיר אותן בסלט. הוא יקצץ במנות ויוותר על העוגות והקינוחים שאמא שלו הפליאה לעשות כל סוף שבוע. זה לא יהיה קל, הוא ידע. אמא שלו דאגנית מטבעה ועקשנית מאד. היא רוצה שיתחזק ויגדל. אבל הוא כבר חזק, וגדל יפה מאד. רק את הבטן הוא צריך להוריד, כדי שאף אחד, אף אחד, לא יקרא לו יותר שמן אף פעם.
הוא נשם נשימה עמוקה ופנה ימינה עם השביל, הולך את המטרים האחרונים לביתו
*******************************************************************
"טוב שחזרת ז'אן פול, אנחנו צריכים למהר". דלת הבית היתה פתוחה למרות הגשם היורד, ואמו עמדה בפתח כשלידה שני חיילים מהצבא שהגיע לעיירה לפני מספר שבועות. אחד החיילים היה קצין- הוא זיהה את הדרגות ואת הסרט האדום עם הצלב המוזר שהיה לו על הזרוע. הקצין הסתכל עליו במבט אטום.
"אנחנו נוסעים עכשיו יחד עם עוד כמה משפחות. ארזתי לנו תיק וצריכים ללכת עכשיו לתחנת הרכבת בכיכר" אמרה אימו, והחיוך המוכר שלה לא התפשט לעיניים או נגע במילים שאמרה. הוא ניסה להבין את הסיטואציה הלא צפויה טוב יותר. "איפה אבא?" שאל. "אבא עדיין עובד, הוא יצטרף אלינו ברכבת מאוחרת יותר" השיבה אימו, ונראה היה לו שהחיוך שלה מסתיר דמעות גדולות שעלולות לפרוץ. "לאן נוסעים?" שאל. "למקום במזרח. אספר לך יותר מאוחר" השיבה.
החייל והקצין החליפו מספר מלים בשפתם, והקצין הסתכל על אמו בחוסר סבלנות. "תלבש מעיל" היא אמרה לו, והוא ציית. היא נטלה את ידו, ידה השניה אוחזת מזוודה לא גדולה, והם החלו ללכת. הוא חשב לשאול על ארוחת הערב אבל אז נזכר במה שהבטיח לעצמו, והחליט שאין בה צורך. את הבטן צריך להוריד, ואוכל יהיה מספיק במקום אליו הם נוסעים. חשוב להתמיד הוא אמר לעצמו, לא לוותר מיד. הוא הידק את האחיזה בידה של אימו.
הוא אוהב לאכול, ואימו אוהבת להכין לו את המאכלים שהוא אוהב: חביתות, לחם טרי עם גבינות וריבות, מנה כפולה לארוחת הצהריים. הוא יודע שחשוב לאכול ירקות, אבל הוא לא אוהב אותן, ואימו לא נלחמת איתו, אלא נותנת לו עוד חביתה. רק שיהיה בריא וחזק. אז מי אשם בבטן הקטנה שלו?
מאז שהוא זוכר את עצמו היא שם. לא גדולה מדי, חלילה, אבל בולטת בקיץ בין שלל הגופים הקטנים שמתרוצצים חצי עירומים בבריכה, או בזמן המקלחת, או בבית הספר כשהוא מרגיש נחות ליד החבורה הכל כך בטוחה בעצמה- יפים, רזים, מממגנטים אליהם את מבטי הבנות. הוא לא היה נער דחוי, תודה לאל. מתנה אחת היתה לו, והיא איפשרה לו להשתלב במעגל החברתי של בני הכיתה שלו: הוא ידע לשחק כדורגל. הוא שלט מצוין בכדור, בעט מדויק וחזק, והיה חכם מספיק כדי לקחת את הכדור משחקנים יריבים. לפעמים הוא הרגיש כמו השחקנים האלה שקרא עליהם בעיתונים וראה בסרטים- אלה שנראה היה כאילו הם טובעים בתוך התהילה ששמורה לספורטאים מצליחים שמביאים תארים לקבוצות שלהם. כמה שהוא היה רוצה להיות כמוהם- תרנגול גאה, הילוך טווסי, מבטי הערצה...
ואז יש את הבטן. לא גדולה מדי, כאמור, אבל עם נוכחות שנוגסת בדימוי העצמי שלו בעוצמות כאלה ואחרות. בזמן האחרון הוא לא ממש שם לב אליה- בבית הספר היו המון מטלות ומבחנים, הרבה יותר מבשנה שעברה, והחורף מנע את האפשרות לשחק כדורגל בבית הספר או בשעות אחר הצהריים. אבל היום היתה הפוגה בגשם, והחבורה קבעה להיפגש במגרש אחרי שעות הלימודים. הוא הגיע הביתה, אכל צהריים, הכין שיעורים בזריזות, התחמק מהמטלות והמבטים שאימו שיגרה אליו, ובארבע יצא החוצה, עם החולצה הארוכה שאימו התעקשה שילבש על כל מקרה. היתה התרגשות גדולה במגרש אחרי הזמן הרב שבו לא שיחקו ביחד. המגע עם הכדור עשה לו טוב, הוא אפילו נבחר לקבוצה של גבריאל, הטוב שבשחקני הכיתה, מה שאמור היה לקנות לו ניצחון קל. הוא רץ, כידרר, מסר, בעט...
"שמן" סינן לעברו גבריאל. המילה הזאת פגעה כמו חץ במרכז הגוף שלו וגרמה לו לסחרחורת וכמעט לאיבוד שיווי משקל. הוא יכל להבין את התסכול של גבריאל, אבל לא היה מוכן לעלבון הזה, למכה המדויקת ששוגרה לעבר האגו שלו והנחיתה אותו בחבטה אכזרית על הקרקע.
המשחק לא הלך כמצופה- אף קבוצה לא הבקיעה, והנצחון הקל הלך והתרחק. ואז הם יצאו להתקפה: הוא היה עם הכדור מצד ימין כשגבריאל סימן לו שימסור. הוא העדיף להתעלם משום שהיתה לו זוית בעיטה מצויינת, אבל הכדור שלו היה גבוה מדי. עוד הזדמנות הוחמצה. הוא שיגר חיוך מתנצל אל גבריאל, אבל גבריאל, מסתבר, לא היה במצב רוח סלחני, ואז סינן לעברו את המילה שאותה הוא הצליח להדחיק חורף שלם. משהו פקע בו, והוא הסתובב ורץ מהמגרש, מתעלם לחלוטין ממה שכל החבורה עלולה לחשוב עליו הערב או למחרת בכיתה.
גשם דק החל לרדת, מתערבב עם הזיעה שלו. הוא עמד, מנסה לסדר את מחשבותיו. העלבון צף לפתע שוב, מעלה דמעות שהוא דיכא בכח. ואז החליט: את הבטן הזאת הוא יוריד, ויהי מה. הוא יאכל פחות חביתות ופרוסות עם ריבה, וימיר אותן בסלט. הוא יקצץ במנות ויוותר על העוגות והקינוחים שאמא שלו הפליאה לעשות כל סוף שבוע. זה לא יהיה קל, הוא ידע. אמא שלו דאגנית מטבעה ועקשנית מאד. היא רוצה שיתחזק ויגדל. אבל הוא כבר חזק, וגדל יפה מאד. רק את הבטן הוא צריך להוריד, כדי שאף אחד, אף אחד, לא יקרא לו יותר שמן אף פעם.
הוא נשם נשימה עמוקה ופנה ימינה עם השביל, הולך את המטרים האחרונים לביתו
*******************************************************************
"טוב שחזרת ז'אן פול, אנחנו צריכים למהר". דלת הבית היתה פתוחה למרות הגשם היורד, ואמו עמדה בפתח כשלידה שני חיילים מהצבא שהגיע לעיירה לפני מספר שבועות. אחד החיילים היה קצין- הוא זיהה את הדרגות ואת הסרט האדום עם הצלב המוזר שהיה לו על הזרוע. הקצין הסתכל עליו במבט אטום.
"אנחנו נוסעים עכשיו יחד עם עוד כמה משפחות. ארזתי לנו תיק וצריכים ללכת עכשיו לתחנת הרכבת בכיכר" אמרה אימו, והחיוך המוכר שלה לא התפשט לעיניים או נגע במילים שאמרה. הוא ניסה להבין את הסיטואציה הלא צפויה טוב יותר. "איפה אבא?" שאל. "אבא עדיין עובד, הוא יצטרף אלינו ברכבת מאוחרת יותר" השיבה אימו, ונראה היה לו שהחיוך שלה מסתיר דמעות גדולות שעלולות לפרוץ. "לאן נוסעים?" שאל. "למקום במזרח. אספר לך יותר מאוחר" השיבה.
החייל והקצין החליפו מספר מלים בשפתם, והקצין הסתכל על אמו בחוסר סבלנות. "תלבש מעיל" היא אמרה לו, והוא ציית. היא נטלה את ידו, ידה השניה אוחזת מזוודה לא גדולה, והם החלו ללכת. הוא חשב לשאול על ארוחת הערב אבל אז נזכר במה שהבטיח לעצמו, והחליט שאין בה צורך. את הבטן צריך להוריד, ואוכל יהיה מספיק במקום אליו הם נוסעים. חשוב להתמיד הוא אמר לעצמו, לא לוותר מיד. הוא הידק את האחיזה בידה של אימו.
