זרנבוק

(נועם, שנה ותשעה חודשים לערך, לפני תספורת)

שחר של יום חדש

קווין פתח את הדלת בתנופה. האור נדלק אוטומטית- לבן, בוהק, קר. הוא מצמץ וסקר את החדר- לבן, עם מדפי נירוסטה קופסאות שימורים לרוב. זה היה החדר הלא נכון. קווין סגר את הדלת בעדינות, ופנה לדלת השניה שבמסדרון.

זו חייבת להיות הדלת הזו, הוא חשב לעצמו, שכן על הדלת השלישית והאחרונה היה כתוב "שירותים".

קווין פתח את הדלת, אם כך, והדליק את האור. מנורה צהובה וחסכונית נדלקה, והאירה חדר חמים למראה, בעל מעט רהיטי עץ כבדים ופשוטים. מספר מדריכים-למשתמש נראו על המדפים, ספר קריאה אחד, בכריכה רכה, ומולו, צמוד לקיר, שולחן, וכיסא מנהלים מסתובב.

השולחן היה ערום מחפצים, ובמרכזו כפתור אדום גדול ובודד.

זהו זה, חשב קווין בהתרגשות, זה הרגע. זה היעוד, זאת המטרה, זה הכפתור, זאת הסיבה, וזאת התוצאה.

מאות שעות- לא, אלפי שעות של נאומים, קמפיינים, קבלת החלטות, תרחישים, אסטרטגיות, וכל אלה נדמו כלא קיימים עבור קווין. הגיע הרגע. האומה מותקפת, והכפתור האדום נושא בקצהו את ההבטחה למהלומת תגובה עצמתית, נחושה, מנחמת, ומנצחת.

קווין נשא תפילה קצרה כשהוא עומד במקום. הוא סילק כל מחשבה ממוחו, וניגש בצעד נוקשה אל השולחן. הוא הושיט את ידו הימנית, ובשתי אצבעות לחץ על הכפתור האדום.

דבר לא קרה.

הלם, תדהמה, הפתעה, אי-אמון, רעד קל בברכיים. כל אלה הן תחושות ששמורות לרכי לבב, לאנשים מן השורה, ליריבים פוליטיים. קווין לא חשב לרגע שהוא צריך לחוש את כל אלה. במקום זה, הוא התמלא בזעם.

אלפי- לא, עשרות אלפי שעות של דיונים, אסטרטגיות, תרחישים, תכנונים, תרשימי זרימה, ותכניות לביצוע, וכל אלה היו הונאה אחת גדולה. קמפיין שלם שהתמקד בשאלה- "מי כשיר יותר לענות לטלפון בשלוש בבוקר"- הוא, או יריבו הרכרוכי. ואז- שלוש לפנות בוקר, הטלפון, ההתעוררות המהירה, ולבישת הבגדים היצוגיים ששמורים לאירועים מעין אלה (ביצוע מהיר ונחוש, ואז מסיבת עיתונאים נחושה לא פחות), הפמליה שמלווה אותו במסלול החירום- אמנם המרחק בין חדר השינה שלו לחדר החירום היה מסדרון אחד, אבל כחלק מההכנות לרגע הזה נבנה מסלול תת קרקעי מפותל, שיבלבל אף את המתוחכם שבאויבים. הפרידה מהפמליה- המבטים הקשוחים אך הנחושים, השפה התחתונה הרועדת קלות. הנאום הספונטני המתוכנן והקצר. ולבסוף- הכניסה לחדר, והביצוע החד, העוצמתי.

וכלום.

קוין התמלא שוב נחישות. מישהו- לא, מישהם- ישלמו במשרתם על הפיאסקו הזה. ראשים יעופו, שינויים יתבצעו, תכניות יתוכננו מחדש, כדי שהפעם הבאה תתבצע כמו שצריך.

אם תהיה הפעם הבאה.

קווין דווין האריסון (השלישי) חצה את המסדרון שפוף ונכנס לחדר השינה שלו. שחר של יום חדש עלה בחוץ כשקווין נרדם, מנהיג של המעצמה החזקה ביותר בעולם, שנשאר ללא מעצמה.

R.E.M- Accelerate

הם לא מבזבזים זמן: פתיחה רועמת של גיטרה חשמלית, בס-תופים, ומייקל סטייפ שר מלוא גרון. כך נפתח accelerateשל R.E.M השיר הפותח, "Living Well's The Best Revenge" , נשמע מאומץ טיפה, כאילו שהלהקה מתאמצת להוכיח שהיא מסוגלת לחזור לסאונד הגיטרות המחוספס שאיפיין אותה ב 15 השנים הראשונות לקיומה. אבל 2 השירים שבאים לאחר מכן, "Man Sized Wreath" ו "Supernatural Superserious", כבר נשמעים טבעיים לגמרי, ונהנים ממלודיות מצוינות וביצוע אנרגטי וחד (וגם מייק מילס, הבסיסט/ קלידן, בקולות רקע. ברוך שובך!). אפשר אפילו לסלוח להם על כך ש "Man Sized Wreath" ממצה את עצמו כבר אחרי דקה וחצי, ונגרר עוד דקה. הפזמון שלו פשוט מצוין. R.E.M מזכירים חבורה של קשישים שרוכבים על הארלי-דייוידסון, ומראים לכל העולם שכוחם עוד במותנם. זה בהחלט מרגש.

ואז באים עוד 8 שירים. חבל. (וקשישים שרוכבים על הארלי-דייוידסון זה אולי מרגש בהתחלה, אבל הופך לפאתטי מהר מאד אחר כך).

מטגן החצילים מלה-פאס

הרעש היה עמום ומרוחק בהתחלה, אבל הוא התקרב: רגליים פוסעות על המדרכה, כדור מוקפץ בקצב אחיד, קולות מדברים, מתווכחים, צועקים. קבוצה של שמונה ילדים וילדות עברה את העיקול, והתחילה להתקרב על הבית הישן בן שלוש הקומות שבקצה הרחוב. ילדים הם ילדים, בכל העולם: לא מודעים לחלוטין לסביבה, למוסכמות, לשעה. ויכוח קולני נעשה קולני יותר. צעקות, לעוד, עוד צעקות, ורעש הפסיעות על המדרכה, שהלך והתחזק, הלך והתחזק. 14:00 בצהריים, סוף היום בבית הספר.

האישה הקשישה שבקומה השניה של הבנין התהפכה לצד השני, והמשיכה לישון: היא היתה חרשת כמעט לגמרי, והרעש בחוץ לא הגיעה אל אזניה, או אל תודעתה. מבחינתה, יכולים היו לריב גם ליד מיטתה.

****************************

חוליו, מטגן החצילים מלה-פאס, הדליק את האש, והניח עליה מחבת מלא בשמן. לאחר מספר דקות, שנדמו כנצח, הוא הניח במיומנות פרוסות חציל סגולות על המחבת והשמן. לא עבר זמן רב, וריח החצילים מילא את המטבח, את הדירה, את הבנין- ריח מסריח של חצילים מטוגנים. חוליו היה תתרן. לא היה לו מושג שהריח כל כך נורא. אילולא היה תתרן, אולי היה בוחר במקצוע אחר. אילולא היה דביל, אולי היה בוחר במקצוע נורמלי.

לאחר 10 דקות, שנדמו כנצח, חוליו נאנח: איש מלבדו לא היה בבית, והוא שנא חצילים. הוא כיבה את האש, השליך את החצילים לפח, שטף את המחבת, והלך לישון.

דביל, כבר כתבתי .

(מרחוק נשמע רעש עמום:רגליים פוסעות על המדרכה, כדור מוקפץ בקצב אחיד, קולות מדברים, מתווכחים, צועקים. קבוצה של שמונה ילדים וילדות עברה את העיקול. חוליו הוא אמנם מטגן חצילים תתרן ודביל, אבל לא חרש. בעוד כמה דקות תחרב גם שנת הצהריים שלו)

הרעמה

את הבלוג הזה אף אחד לא יקרא.

הבלוג הזה חסר כיוון או מטרה. הוא גחמה של רגע. הוא לא יתעדכן בקביעות, ואולי לא יתעדכן כלל.

לבעל הבלוג אין מטרה או כיוון בקשר לאופיו של הבלוג. הבלוג לא ישקף את אופיו של הכותב, את תחביביו והעדפותיו, או ינסה לענין קוראים ומגיבים על מנת לצבור קהל וליצור קהילה, או דיון, או ויכוח.

תכני הבלוג יהיו אקלקטיים, שלא לומר סתמיים, שלא לומר מיותרים לגמרי.הבלוג הזה הוא אפילו לא תוצר של גרפומניה- הוא פשוט יהיה כאן, במרחב הוירטואלי, שרירותי וסתמי.

תהנו. או שלא.