(עוד מחשבות בנושאים פוליטיים ואקטואליים)
א. מפלגת העבודה. אחרי תוצאות הבחירות האחרונות (2015) ראיתי מספר פרקים מהסדרה של חיים יבין "הנבחרים". המצלמה של יבין ליוותה את מערכת הבחירות של 1981, והסידרה שלו, ששודרה אחרי הבחירות, תיעדה היטב את האווירה ברחוב הישראלי של אותה התקופה, ואת מה שהביא לליכוד של בגין נצחון שנראה היה שהושג כנגד כל הסיכויים. מזכיר מאד את בחירות 2015.
באחד הפרקים הגיע יבין לעיירת פיתוח כלשהי (נדמה לי שזו היתה מגדל העמק), וכינס "שולחן עגול" של צעירים מהישוב, חלקם תומכי ליכוד, וחלקם תומכי עבודה ("מערך"). תומכי העבודה התלבטו- הם לא היו בטוחים שהם יצביעו לעבודה. רעיון "הפשרה הטריטוריאלית" של שמעון פרס נראה להם מתקדם מדי, מופרך מדי. "אילו רבין היה בראש" אמרו רבים מהם, "אז לא היינו מתלבטים לרגע".
ממרחק של 30+ שנים, הפתרון נראה פשוט: להזיז את פרס, להעמיד במקומו את יצחק רבין, ולנצח בחירות. אבל רשת האינטריגות והפוליטיקה הפנימית במפלגת העבודה הפכה את הפתרון הזה ללא ריאלי. קוצר הראות בזמן אמת הוביל למפלה פוליטית שבמבט לאחור לא היתה הכרחית.
מפלגת העבודה (שוב) הפסידה בחירות, הפעם ב 2015, ועוד מעמדה מאד נוחה, של חוסר אהדה ציבורי בולט לבנימין נתניהו. המפלגה מחפשת את המנהיג הבא שלה: הרצוג ימשיך? יחימוביץ' תחזור? אולי יבוא איזה גנרל כמו אשכנזי או דיסקין או גנץ?
העובדות, יבשות כדרכן, מספרות את הסיפור הבא: מאז ריסק אהוד ברק את מחנה השמאל בכישלון שיחות קמפ דייויד ופרוץ האינתיפאדה השניה, נערכו בישראל 5 מערכות בחירות: 2003, 2006, 2009, 2013 ו 2015. ב 2003, תחת עמרם מצנע, מפלגת העבודה התרסקה לראשונה מתחת ל 20 מנדטים, והתכווצה לחצי מגודל הליכוד. ב 2009 הוריד אהוד ברק את המפלגה על ברכיה והיא קיבלה 13 מנדטים. שלי יחימוביץ' הוסיפה 2 מנדטים בלבד- 15- והפכה למפלגה השלישית בגודלה, אחרי "יש עתיד" של יאיר לפיד. הרצוג החזיר את המפלגה לגודל של יותר מ 20 מנדטים, אבל מסתבר שהוא לא היה קרוב בשום אופן לנצחון, ובכל מקרה ההישג שלו הוא תוצאה של איחוד של מפלגת העבודה ו"התנועה" של לבני.
היחיד שבתקופתו לא ירדו למפלגת העבודה מנדטים, שהצליח להביא למפלגה קהלים חדשים, ושהוכיח התנהלות פוליטית מרשימה בכך שהיוון את ההישג בקלפי להישג קואליציוני, היחיד הזה הוא עמיר פרץ. נכון שאחרי מלחמת לבנון השניה נראה היה שפרץ התרסק פוליטית ללא תקומה, אבל הזמן הוכיח אחרת: מלחמת לבנון נתפסת כיום כבעלת הישגים מסוימים, והתנהלותו של פרץ נתפסת כפחות קטסטרופלית מזו של שני שותפיו להנהגה דאז, ראש הממשלה אולמרט והרמטכ"ל חלוץ. מול תמונת "המשקפת הסגורה" המלעיגה ישנה ההחלטה על קידום פרוייקט "כיפת ברזל", וההליך החלק והנקי של מינוי רמטכ"ל במקום חלוץ הפורש (בהשווה לפארסת מינוי הרמטכ"ל שהוביל אהוד ברק).
עמיר פרץ הוא מזרחי, פוליטיקאי חברתי עם נסיון בבטחון, והוא מעולם לא הסתיר את עמדתו היונית המדינית. הוא לא מושלם, ויש לו לא מעט קופים על גבו- ההסתדרות והוועדים, מלחמת לבנון השניה, הדילוגים בין מפלגות, אמירות מתלהמות מסוימות. אבל דווקא בגלל זה קל יותר "לתפור" לו קמפיין, משום שהכל מונח על השולחן וידוע לציבור. החיפוש אחרי מועמד חדש ונקי מסתיים בדרך כלל באכזבה, כי למועמד כזה קל יותר להדביק עמדות שליליות. פרץ נמצא בשטח כבר כמעט שלושים שנה. הוא מוכן, הוא בשל, והישגיו מוכחים. עכשיו נשאר לראות אם אנשי מפלגת העבודה יבינו את זה, וילמדו מהניסיון המר של 1981.
ב. סטטוס קוו, נסיגה חד צדדית, או הסדר. לפני האזרח הישראלי מוצבות שלוש דלתות: האחת מובילה להסדר מדיני, השניה- לנסיגה חד צדדית מהגדה המערבית, באופן דומה ל"התנתקות" מרצועת עזה, והשלישית מובילה להמשך המצב הקיים. במה צריך לבחור האזרח?
בהנחה שהאזרח שלנו הוא אדם רציונלי, שאינו מונע משיקולים נוסח "ארץ ישראל שלנו לעולמי עולמים", הרי שהחלטתו תושפע משני שיקולים עיקריים:
- אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני. הפלסטינים לא באמת רוצים שלום, הם נוקטים בדרך של הפעלת טרור מצד אחד, ולחץ מדיני מצד שני, ואין בהם נכונות לפשרה עם ישראל.
- נסיגה חד צדדית מובילה להתגברות הטרור. נסוגנו מעזה- וקיבלנו טילים. אין היגיון למסור שטח שישמש כבסיס להתקפות טרור על ישראל.
אי לכך, יאמר לעצמו האזרח הישראלי, עדיף המשך המצב הקיים, הידוע, על פני הבלתי ידוע שבוודאי יהיה גרוע יותר.
העניין הוא, שהמצב הקיים קיים רק עכשיו. שקט יחסי שרר בגדה וברצועה בין השנים 1967-1987 והוא הופר ע"י האינתיפאדה הראשונה שהובילה בתורה להסכמי אוסלו. לאחר מכן שרר שקט יחסי בגדה וברצועה במשך כשבע שנים עד לסוף שנת 2000, אז פרצה האינתיפאדה השניה שבסופה המתינו לנו ההתנתקות וגדר ההפרדה. המצב בגדה המערבית כל כך נפיץ, כך שהתפרצות אלימה נוספת (אינתיפאדה שלישית) היא עניין של זמן.
איך תיראה האלימות הזאת?
היתרון הצבאי/כוחני של ישראל על הפלסטינים הוא אבסולוטי, והצבא הישראלי יכול למחוץ בקלות כל נסיון תקיפה פלסטיני. נקודת התורפה הישראלית היא- היעדר הפרדה מלאה בין שני ריכוזי האוכלוסיות, ומיקום של ישובים ובסיסים צבאיים בצמוד לריכוזי אוכלוסיה פלסטינית בגדה המערבית. מכאן נגזרת הפעילות הכוחנית הפלסטינית- פגיעה באוכלוסיה אזרחית ישראלית, ותקיפות ספורדיות כנגד כוחות צבא ישראליים.
כל עוד אין הפרדה מלאה, עם גבול ברור וגדר מערכת, יש לפלסטינים "בנק מטרות" גדול למדי ממנו הם יכולים לגבות חיים של חיילים ובעיקר אזרחים. האינתיפאדה השניה גבתה חיים של יותר מ 1000 ישראלים במשך כחמש שנים. היא התנהלה ללא הפרדה כלשהי בין הגדה המערבית למדינת ישראל (את עזה מקיפה גדר מאז אמצע שנות התשעים), ואני קראתי פעם שכשחמאס תכנן פיגוע התאבדות בישראל, הוא הקדיש זמן ומאמץ לאירגון חומר נפץ, הכנת חגורת נפץ, וגיוס מתאבד. החלק הקל ביותר של ההוצאה לפועל של פיגוע היה הסעת המחבל המתאבד אל תוך מדינת ישראל.
מרגע שמדינת ישראל נקטה באסטרטגיה של הפרדה- ה"התנתקות" מעזה והקמת גדר הפרדה בין המדינה לגדה המערבית- נהרגו כ 200 ישראלים במשך כעשר שנים. זאת ירידה של 90% בכמות ההרוגים. 90%!
אינתיפאדה שלישית, אם תפרוץ, תגבה חיים של עשרות ואולי מאות ישראלים שחיים בגדה המערבית ובירושלים (גדר ההפרדה תגרום למספר נמוך יחסית של הרוגים מקרב יתר תושבי המדינה). כוחות הבטחון הישראליים לא יוכל לעצור את זה, אלא רק להגיב על הפיגועים השונים בצעדי ענישה שיגבו חיים רבים בצד הפלסטיני. מי שחושב שישראל יכולה לסכל פיגועים כרצונה מוזמן להיזכר באירועים בירושלים אחרי מלחמת עזה (המכונה "מבצע צוק איתן"): שורה של אירועים וכנסים בגיבוי חברי כנסת עוררו את הרושם שישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר עליה המונית של יהודים לשם. בתגובה התחוללו שורה של מעשי טרור ספורדיים שבמהלכם נרצחו ארבעה מתפללים ושוטר ע"י מפגע בודד בבית כנסת.
למרות הדימוי המאיים של הרקטות שחמאס יורה מרצועת עזה, הן כמעט ואינן גובות קורבנות בנפש: מערכת "כיפת ברזל" יודעת להתמודד איתן היטב, וגם בשיגרה הירי אינו מדויק. כל זה לא בא לתאר מצב אידיאלי- ישנם בהחלט הרוגים מירי רקטות מרצועת עזה למדינת ישראל, ואיכות החיים של תושבי ישובי עוטף עזה וישובי הדרום בכלל נפגעת קשות. אבל החלופה, כאמור, היא מציאות של פיגועי טרור יומיומיים כפי שהיו בישראל בראשית העשור הקודם, בזמן האינתיפאדה השניה.
אני לא יכול ולא מתיימר לנבא את העתיד, אבל מנסה ללמוד מן העבר. לנוכח הנתונים שהבאתי, הרי שהחלופה הריאלית ביותר כרגע היא דווקא נסיגה חד צדדית מרוב שטחי הגדה המערבית, והיערכות מחדש בצורה הגנתית ומיטבית אל מול איום צבאי פוטנציאלי. כמובן שעדיף תמיד לחתור להסדר, ואפילו הצעתי מתווה מועדף להסדר כזה.
בכל מקרה- עדיף לעשות את הדבר הנכון עכשיו, ולא אחרי מאות קורבנות שווא שיכולים להחסך.
א. מפלגת העבודה. אחרי תוצאות הבחירות האחרונות (2015) ראיתי מספר פרקים מהסדרה של חיים יבין "הנבחרים". המצלמה של יבין ליוותה את מערכת הבחירות של 1981, והסידרה שלו, ששודרה אחרי הבחירות, תיעדה היטב את האווירה ברחוב הישראלי של אותה התקופה, ואת מה שהביא לליכוד של בגין נצחון שנראה היה שהושג כנגד כל הסיכויים. מזכיר מאד את בחירות 2015.
באחד הפרקים הגיע יבין לעיירת פיתוח כלשהי (נדמה לי שזו היתה מגדל העמק), וכינס "שולחן עגול" של צעירים מהישוב, חלקם תומכי ליכוד, וחלקם תומכי עבודה ("מערך"). תומכי העבודה התלבטו- הם לא היו בטוחים שהם יצביעו לעבודה. רעיון "הפשרה הטריטוריאלית" של שמעון פרס נראה להם מתקדם מדי, מופרך מדי. "אילו רבין היה בראש" אמרו רבים מהם, "אז לא היינו מתלבטים לרגע".
ממרחק של 30+ שנים, הפתרון נראה פשוט: להזיז את פרס, להעמיד במקומו את יצחק רבין, ולנצח בחירות. אבל רשת האינטריגות והפוליטיקה הפנימית במפלגת העבודה הפכה את הפתרון הזה ללא ריאלי. קוצר הראות בזמן אמת הוביל למפלה פוליטית שבמבט לאחור לא היתה הכרחית.
מפלגת העבודה (שוב) הפסידה בחירות, הפעם ב 2015, ועוד מעמדה מאד נוחה, של חוסר אהדה ציבורי בולט לבנימין נתניהו. המפלגה מחפשת את המנהיג הבא שלה: הרצוג ימשיך? יחימוביץ' תחזור? אולי יבוא איזה גנרל כמו אשכנזי או דיסקין או גנץ?
העובדות, יבשות כדרכן, מספרות את הסיפור הבא: מאז ריסק אהוד ברק את מחנה השמאל בכישלון שיחות קמפ דייויד ופרוץ האינתיפאדה השניה, נערכו בישראל 5 מערכות בחירות: 2003, 2006, 2009, 2013 ו 2015. ב 2003, תחת עמרם מצנע, מפלגת העבודה התרסקה לראשונה מתחת ל 20 מנדטים, והתכווצה לחצי מגודל הליכוד. ב 2009 הוריד אהוד ברק את המפלגה על ברכיה והיא קיבלה 13 מנדטים. שלי יחימוביץ' הוסיפה 2 מנדטים בלבד- 15- והפכה למפלגה השלישית בגודלה, אחרי "יש עתיד" של יאיר לפיד. הרצוג החזיר את המפלגה לגודל של יותר מ 20 מנדטים, אבל מסתבר שהוא לא היה קרוב בשום אופן לנצחון, ובכל מקרה ההישג שלו הוא תוצאה של איחוד של מפלגת העבודה ו"התנועה" של לבני.
היחיד שבתקופתו לא ירדו למפלגת העבודה מנדטים, שהצליח להביא למפלגה קהלים חדשים, ושהוכיח התנהלות פוליטית מרשימה בכך שהיוון את ההישג בקלפי להישג קואליציוני, היחיד הזה הוא עמיר פרץ. נכון שאחרי מלחמת לבנון השניה נראה היה שפרץ התרסק פוליטית ללא תקומה, אבל הזמן הוכיח אחרת: מלחמת לבנון נתפסת כיום כבעלת הישגים מסוימים, והתנהלותו של פרץ נתפסת כפחות קטסטרופלית מזו של שני שותפיו להנהגה דאז, ראש הממשלה אולמרט והרמטכ"ל חלוץ. מול תמונת "המשקפת הסגורה" המלעיגה ישנה ההחלטה על קידום פרוייקט "כיפת ברזל", וההליך החלק והנקי של מינוי רמטכ"ל במקום חלוץ הפורש (בהשווה לפארסת מינוי הרמטכ"ל שהוביל אהוד ברק).
עמיר פרץ הוא מזרחי, פוליטיקאי חברתי עם נסיון בבטחון, והוא מעולם לא הסתיר את עמדתו היונית המדינית. הוא לא מושלם, ויש לו לא מעט קופים על גבו- ההסתדרות והוועדים, מלחמת לבנון השניה, הדילוגים בין מפלגות, אמירות מתלהמות מסוימות. אבל דווקא בגלל זה קל יותר "לתפור" לו קמפיין, משום שהכל מונח על השולחן וידוע לציבור. החיפוש אחרי מועמד חדש ונקי מסתיים בדרך כלל באכזבה, כי למועמד כזה קל יותר להדביק עמדות שליליות. פרץ נמצא בשטח כבר כמעט שלושים שנה. הוא מוכן, הוא בשל, והישגיו מוכחים. עכשיו נשאר לראות אם אנשי מפלגת העבודה יבינו את זה, וילמדו מהניסיון המר של 1981.
ב. סטטוס קוו, נסיגה חד צדדית, או הסדר. לפני האזרח הישראלי מוצבות שלוש דלתות: האחת מובילה להסדר מדיני, השניה- לנסיגה חד צדדית מהגדה המערבית, באופן דומה ל"התנתקות" מרצועת עזה, והשלישית מובילה להמשך המצב הקיים. במה צריך לבחור האזרח?
בהנחה שהאזרח שלנו הוא אדם רציונלי, שאינו מונע משיקולים נוסח "ארץ ישראל שלנו לעולמי עולמים", הרי שהחלטתו תושפע משני שיקולים עיקריים:
- אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני. הפלסטינים לא באמת רוצים שלום, הם נוקטים בדרך של הפעלת טרור מצד אחד, ולחץ מדיני מצד שני, ואין בהם נכונות לפשרה עם ישראל.
- נסיגה חד צדדית מובילה להתגברות הטרור. נסוגנו מעזה- וקיבלנו טילים. אין היגיון למסור שטח שישמש כבסיס להתקפות טרור על ישראל.
אי לכך, יאמר לעצמו האזרח הישראלי, עדיף המשך המצב הקיים, הידוע, על פני הבלתי ידוע שבוודאי יהיה גרוע יותר.
העניין הוא, שהמצב הקיים קיים רק עכשיו. שקט יחסי שרר בגדה וברצועה בין השנים 1967-1987 והוא הופר ע"י האינתיפאדה הראשונה שהובילה בתורה להסכמי אוסלו. לאחר מכן שרר שקט יחסי בגדה וברצועה במשך כשבע שנים עד לסוף שנת 2000, אז פרצה האינתיפאדה השניה שבסופה המתינו לנו ההתנתקות וגדר ההפרדה. המצב בגדה המערבית כל כך נפיץ, כך שהתפרצות אלימה נוספת (אינתיפאדה שלישית) היא עניין של זמן.
איך תיראה האלימות הזאת?
היתרון הצבאי/כוחני של ישראל על הפלסטינים הוא אבסולוטי, והצבא הישראלי יכול למחוץ בקלות כל נסיון תקיפה פלסטיני. נקודת התורפה הישראלית היא- היעדר הפרדה מלאה בין שני ריכוזי האוכלוסיות, ומיקום של ישובים ובסיסים צבאיים בצמוד לריכוזי אוכלוסיה פלסטינית בגדה המערבית. מכאן נגזרת הפעילות הכוחנית הפלסטינית- פגיעה באוכלוסיה אזרחית ישראלית, ותקיפות ספורדיות כנגד כוחות צבא ישראליים.
כל עוד אין הפרדה מלאה, עם גבול ברור וגדר מערכת, יש לפלסטינים "בנק מטרות" גדול למדי ממנו הם יכולים לגבות חיים של חיילים ובעיקר אזרחים. האינתיפאדה השניה גבתה חיים של יותר מ 1000 ישראלים במשך כחמש שנים. היא התנהלה ללא הפרדה כלשהי בין הגדה המערבית למדינת ישראל (את עזה מקיפה גדר מאז אמצע שנות התשעים), ואני קראתי פעם שכשחמאס תכנן פיגוע התאבדות בישראל, הוא הקדיש זמן ומאמץ לאירגון חומר נפץ, הכנת חגורת נפץ, וגיוס מתאבד. החלק הקל ביותר של ההוצאה לפועל של פיגוע היה הסעת המחבל המתאבד אל תוך מדינת ישראל.
מרגע שמדינת ישראל נקטה באסטרטגיה של הפרדה- ה"התנתקות" מעזה והקמת גדר הפרדה בין המדינה לגדה המערבית- נהרגו כ 200 ישראלים במשך כעשר שנים. זאת ירידה של 90% בכמות ההרוגים. 90%!
אינתיפאדה שלישית, אם תפרוץ, תגבה חיים של עשרות ואולי מאות ישראלים שחיים בגדה המערבית ובירושלים (גדר ההפרדה תגרום למספר נמוך יחסית של הרוגים מקרב יתר תושבי המדינה). כוחות הבטחון הישראליים לא יוכל לעצור את זה, אלא רק להגיב על הפיגועים השונים בצעדי ענישה שיגבו חיים רבים בצד הפלסטיני. מי שחושב שישראל יכולה לסכל פיגועים כרצונה מוזמן להיזכר באירועים בירושלים אחרי מלחמת עזה (המכונה "מבצע צוק איתן"): שורה של אירועים וכנסים בגיבוי חברי כנסת עוררו את הרושם שישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר עליה המונית של יהודים לשם. בתגובה התחוללו שורה של מעשי טרור ספורדיים שבמהלכם נרצחו ארבעה מתפללים ושוטר ע"י מפגע בודד בבית כנסת.
למרות הדימוי המאיים של הרקטות שחמאס יורה מרצועת עזה, הן כמעט ואינן גובות קורבנות בנפש: מערכת "כיפת ברזל" יודעת להתמודד איתן היטב, וגם בשיגרה הירי אינו מדויק. כל זה לא בא לתאר מצב אידיאלי- ישנם בהחלט הרוגים מירי רקטות מרצועת עזה למדינת ישראל, ואיכות החיים של תושבי ישובי עוטף עזה וישובי הדרום בכלל נפגעת קשות. אבל החלופה, כאמור, היא מציאות של פיגועי טרור יומיומיים כפי שהיו בישראל בראשית העשור הקודם, בזמן האינתיפאדה השניה.
אני לא יכול ולא מתיימר לנבא את העתיד, אבל מנסה ללמוד מן העבר. לנוכח הנתונים שהבאתי, הרי שהחלופה הריאלית ביותר כרגע היא דווקא נסיגה חד צדדית מרוב שטחי הגדה המערבית, והיערכות מחדש בצורה הגנתית ומיטבית אל מול איום צבאי פוטנציאלי. כמובן שעדיף תמיד לחתור להסדר, ואפילו הצעתי מתווה מועדף להסדר כזה.
בכל מקרה- עדיף לעשות את הדבר הנכון עכשיו, ולא אחרי מאות קורבנות שווא שיכולים להחסך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה