סקוט רובינסון פסע במבט אטום אל החדר. פקיד המשטרה שמצידו השני של הדלפק החזיר לו מבט אטום לא פחות. "סקוט ווילבור רובינסון" אמר הפקיד בקול מונוטוני, "מס' זיהוי 50344971/04". סקוט הנהן.
חמש שנים, שבעה חודשים, ותשעה עשר ימים זמן שהיה בבית הסוהר. סקוט ספר כל יום ויום. והיתה לו סיבה טובה לכך. הווילפרדים- הם עומדים לשלם על כל מה שעשו. סקוט תכנן עבורם חיים ארוכים ומלאי סבל, והיו לו חמש שנים, שבעה חודשים, ותשעה עשר ימים על מנת לתכנן אותם.
הוא הרשה לעצמו להרהר בזמן שהפקיד הפך בניירותיו, כאילו שזו הפעם הראשונה שבה הוא מתוודע להגעתו של סקוט לאולם השחרורים. כשהודיע השופט על גזר הדין, אי אז באמצע העשור שעבר, סקוט עוד האמין לתומו שהצדק נעשה, גם אם באופן מעוות הוא משלם את המחיר. סדרת האירועים שהובילה למשפט ולהרשעה- הבריחה של אביו, הירי באמו, שיחות הטלפון שלחלקן האזין, ולבסוף- הפגישה המכריעה שלא היתה אלא מלכודת מוסווית היטב של ה FBI- הרצף של כל אלה נראה היה בלתי נמנע, דטרמיניסטי ממש. הוא לא יכל לשער שהשותף המקרי לתא ימסור לו את המידע המכריע, ויהפוך עליו את עולמו.
המזימה של הווילפרדים תוכננה בקפידה כמעט שלוש שנים לפני שיצאה אל הפועל ביעילות ובדייקנות של שעון שוויצרי. כל בני משפחת רובינסון מילאו את התפקיד שיועד להם, כאילו היו בובות על חוט. ונסה רובינסון נורתה, כביכול ע"י פרד רובינסון, בעלה, שמצידו נורה למוות כשניסה לברוח. הפציעה של שני הסוכנים הפדרליים ע"י סקוט היתה המסמר האחרון בארונה של המשפחה, ושלח אותו, את סקוט, אל הכלא לעבריינים צעירים, משם הוא לא היה אמור להשתחרר, לפחות לא כאזרח הגון או בעל אופק כלשהו.
אבל גארי נוויל, יברך האל את נשמתו העלובה, הראה לסקוט את נתיב הרמיה והבגידה, השוחד והשקרים. ג'רום ואת'ל ווילפרד, השכנים, החברים, השותפים- ולמעשה זוממי המזימה הנוראה שניסתה להחריב את משפחת רובינסון. ונוויל, ירחם האל על חטאיו, סיפק לסקוט גם את האמצעים הכספיים שבעזרתם יוכל להוציא אל הפועל את נקמתו האדירה, אותה תכנן בדקדקנות.
סקוט השקיע מאמץ עליון בתהליך השיקום שיעד לו מפקד הכלא הספקן, מה שהביא לבסוף לניכוי תקופה משמעותית ממאסרו. ככל שגבר בו האמון של מפקד הכלא, כך הצליח סקוט להכין את התשתית לתכנית הנקמה שלו. ג'נה לוגאן, היחידה מבין חברי הילדות ששמרה איתו על קשר, היתה כמסתבר גם האקרית מחוננת, והיא זו שדאגה לו לזהות בדויה, ביוגרפיה מזויפת, ושלל אמצעים ומלכודות שלא את כולן הבינה, אך הוציאה אל הפועל ללא פקפוק.
הפקיד סיים להפוך בניירותיו, והושיט אל סקוט שקית ניילון עם הציוד אותו נשא כשנכנס אל בית הכלא לראשונה. "חתום כאן בבקשה" אמר לסקוט בקול חסר הבעה, והחווה עם העט על השורה הריקה המיועדת. סקוט העמיד פנים שהוא מאמת את תכולת השקית עם מה שכתוב בדף, וחתם במקום המיועד לכך.
"אתה חופשי ללכת" אמר הפקיד באותה נימה מונוטונית. סקוט הסתובב, לחץ את ידו של השוטר שליווה אותו, פסע שמאלה אל הדלת, ופתח אותה לרווחה.
אוויר פתוח וקר קיבל את פניו, אבל לא היה לו איכפת. חופשי! הוא חשב בהתרגשות. חופשי, ומוכן לפעולה. מיד יעלה על האוטובוס לקארגו סיטי, משם יתחיל להתחבר לביוגרפיה המזויפת והמוקפדת שאותה טווה בקפידה. אבל קודם כל- אוכל. הדיינר שמול בית הכלא, שברגיל מאכלס שוטרים וסוהרים, היה פתוח באגביות, וסקוט חשב לעצמו שכרגע אין צורך וטעם להיות בררן, אלא שבע.
סקוט נשם נשימה עמוקה, החל לחצות את הכביש בצעדים מהירים ובוטחים, ונדרס למוות ע"י ניידת משטרה שלא צייתה לאור אדום.
