תהליך השלום מול הפלסטינים.
"כאשר כל ההסברים האחרים מכזיבים- מה שאינו סביר חייב להיות האמת" (שרלוק הולמס, מתוך "פרשת תוכניות ברוס- פרטינגטון")
א. הקדמה- הנחות יסוד, כשלון ידוע מראש
אני יוצא מתוך שתי נקודות הנחה:
1) הסכם שלום הוא לא "שלום אמיתי" או "שלום בין עמים", אלא הסכם שנוצר כתוצאה מזהות אינטרסים בין שני צדדים. אמור מעתה "שלום חוזי" ולא "שלום אמת".
2) הסכסוך הישראלי פלסטיני עומד על שלוש רגליים: גבולות, ירושלים, ופליטים.
במשך עשרים פלוס השנים האחרונות, המשאים ומתנים השונים התמקדו בנושא הגבולות, טיפלו לעתים בנושא ירושלים, והניחו שבעיית הפליטים תיפתר מעצמה. הבעיה היא, שההליכה בנתיב קביעת הגבול (או שטח המדינה הפלסטינית העתידית) נידון להיכשל משום שראית העולם הישראלית וזו הפלסטינית הן כמו שני קווים מקבילים: ישראל חושבת שעצם הנכונות לוותר על שטח (או הוויתור בפועל עליו) אמורה לייצר לה ביטחון מלא, ולכן כל פיגוע פלסטיני נתפס כהפרת אמון קשה וכהוכחה לחוסר הנכונות של הפלסטינים ללכת בנתיב השלום. הפלסטינים, לעומת זאת, מרגישים שהם לא מקבלים דבר שכן הבניה בהתנחלויות לא פוסקת, והכיבוש הישראלי על נציגיו (צה"ל, שב"כ) לא נעלם. מכאן, שהפלסטינים מניחים שישראל מנסה לסחוט מהמשא ומתן כמה שיותר שטח עבורה, מבלי לספק לפלסטינים תחושת חירות או בטחון.
תרשים הזרימה של "גבולות תחילה" נכשל פעם אחר פעם, ומייצר תהום של חוסר אמון בין הצדדים שהולכת ומעמיקה עם כל נסיון כושל נוסף של משא ומתן. הגיע הזמן להפוך את תרשים הזרימה על ראשו: אני מציע את גישת "פליטים תחילה".
ב. "פליטים תחילה" או בנית אמון בדרך להסדר שלום
סוגיית הפליטים, או "זכות השיבה" היא מעין מפלצת שישראלים מפחדים להסתכל עליה, מקווים שהיא תעלם מעצמה ("זכות שיבה למדינה הפלסטינית"), ומשתמשים בה כהוכחה למפרע לכך שהפלסטינים לא מעוניינים בכלל בשלום ("הפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל דרך הכנסת מיליוני פליטים אל תוך המדינה").
קודם כל צריך להבין מהו סדר הגודל של הפליטים הפלסטינים. "פליט פלסטיני", לענייננו, הוא כל מי שהאו"ם מכיר בו כפליט (את ההגדרה הזאת שמעתי לראשונה בקורס של פרופ' ברוך קימרלינג המנוח, שעסק רבות בסוציולוגיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני). את המספרים, לכן, לקחתי מאתר האינטרנט של UNRWA- סוכנות האו"ם שמטפלת אך ורק בפליטים פלסטינים. מסמך של UNRWA משנת 2013 מפרט את המספרים והמדינות שבהם נמצאים פליטים פלסטינים:
- ירדן: קצת מעל 2,000,000
- הגדה המערבית ורצועת עזה: קצת מתחת ל 2,000,000 (כ 1,200,000 בגדה, כ 750,000 ברצועה).
- לבנון: קצת מתחת ל 500,000
- סוריה: קצת מתחת ל 500,000
בסך הכל יש כ 5 מיליון פליטים פלסטיניים. 2 מיליון מתוכם נמצאים כבר בשטחי הגדה והרצועה, שטחה של המדינה הפלסטינית העתידית. המאסה הגדולה השניה של פליטים נמצאת בממלכת ירדן ההאשמית. שאר 20 האחוזים מתחלקים כמעט שווה בשווה בין לבנון לבין סוריה.
המספרים מלמדים שמספר הפליטים הפלסטיניים שיושבים מחוץ לגבולות המדינה הפלסטינית העתידית שווה פחות או יותר למספר הכולל של פלסטינים שיושבים בתוך שטח המדינה העתידית, בגדה המערבית וברצועת עזה. הסיכוי שמדינה שזה עתה קמה תכפיל את אוכלוסייתה ותתמודד עם ההשלכות הכלכליות והחברתיות בהצלחה הוא אפסי עד לא קיים. מי שאומר לעצמו "זאת בעיה שלהם, שיסתדרו איתה" מתעלם מההיסטוריה שמלמדת שכל בעיה פלסטינית מתגלגלת, בסופו של דבר, והופכת לבעיה של ישראל. האינטרס הישראלי הוא מדינה פלסטינית מתפקדת, לא כושלת.
לגישה של "פליטים תחילה" במשא ומתן ישראלי-פלסטיני יש פוטנציאל רב של בנית אמון הדרגתי בין הצדדים. זאת, משום שהפלסטינים יאלצו, לראשונה בתולדותיהם, לקבור את חלום "זכות השיבה" הטוטאלי, ולעסוק בשיקום הפליטים בצורה פעילה ובלתי הפיכה. מהצד השני, הישראלים יווכחו שהפלסטינים לא מתכוונים להציף את מדינת ישראל בפליטים, ושרצונם הוא אכן במדינה ריבונית שעוסקת ברווחת אזרחיה, ולא משמשת כבסיס רעיוני ומעשי לתכנית להשמדת מדינת ישראל.
על מנת שגישת "פליטים תחילה" תוכל לצאת אל הפועל בצורה מיטבית, נדרשים הצעדים הבאים למימושה:
1) עריכת בחירות בשטחי הגדה והרצועה. הבחירות האחרונות שנערכו שם היו לפני כעשור- בשנים 2005 ו 2006. למחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, אין שום לגיטימציה ציבורית פלסטינית לביצוע מהלכים כלשהם. שליטתו בשטח מוגבלת (רצועת עזה נמצאת בשליטת חמאס), והוא נתפס כמשתף פעולה של הישראלים והאמריקאים, וכעושה דברם. לעבאס אין את היכולת להוציא לפועל מהלך גדול של משא ומתן לשלום. עיסקה עם עבאס עומדת על כרעי תרנגולת, מסתמכת על שלטון לא דמוקרטי ונטול אהדה ציבורית, וסופה לקרוס.
בכל מקרה, על ישראל לגלות רוחב לב גדול במיוחד, ולאפשר לחמאס ולנציגיו להשתתף בבחירות האלה. המחשבה הילדותית כאילו חמאס יעלם מעצמו לא מובילה את ישראל לשום מקום, אלא לסבבים חוזרים של לחימה מול הפלסטינים, סבבים שלא מובילים לשום מקום, אלא פותחים עוד ועוד קברים. עדיף לישראל לדעת מול מי היא נושאת ונותנת, ועדיף לפלסטינים שנציגיהם יקבלו החלטות גורליות ולא יתחבאו מאחורי סיסמאות בנוסח "מחרימים אותנו" או "אנחנו נלחמים נגד העולם העוין".
2) יד תקיפה של ישראל נגד טרור יהודי-ישראלי, בעיקר בשטחי הגדה המערבית. נדמה כאילו ישראל מאפשרת, במעשה או במחדל, למיליציות של יהודים להשתולל בגדה המערבית, הן כנגד פלסטינים והן כנגד צה"ל. ישראל צריכה להבהיר שיש לה יכולת לאכוף חוק וסדר בשטחים שבשליטתה. את המיליציות היהודיות צריך לפורר מבפנים, ועל כל גילויי אלימות יש להגיב באופן נוקשה. ישראל צריכה להראות שיש ריבון בשטח, ולא לתת לפלסטינים הרגשה שהמיליציות השונות הן ביטוי לא רשמי של מדיניות הממשלה, ביטוי שמלווה בקריצת עין ובעידוד גורמים רשמיים.
3) בשלב הראשון יש לשקם את הפליטים שבגדה וברצועה- כשני מיליון פליטים. את מחנות הפליטים צריך לרוקן, שכונות חדשות ומודרניות צריכות להיבנות אם בעזה ואם בגדה, וצריך לקבוע פרק זמן של 3 שנים שבמסגרתו ישוקמו רוב הפליטים בגדה.
תכנית כזאת תגרום לפריחה כלכלית עצומה בגדה וברצועה, וגם בישראל, שתספק לפרוייקט חומרים ואנשים (ולא רק היא, כמובן).
הפלסטינים עלולים לחשוד ששיקום הפליטים הוא צעד אחד כשלעצמו, שאין אחריו או איתו צעדים נוספים בדרך למדינה פלסטינית. ישראל תצטרך להיערך מחדש, וגם לפנות מספר התנחלויות כהוכחה לכך שצעד קונסטרוקטיבי פלסטיני יענה בצעד דומה ישראלי. בכל מקרה, את החבילה הסופית של הצעדים והמתווה יצטרכו לבנות במשא ומתן.
4) הקמת מנגנון בינלאומי שבמסגרתו תידון סוגיית הישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים במדינות העולם. חלק מהפליטים ייושבו מחדש באירופה או בארה"ב, חלק במדינות ערב, וחלק גם בישראל. אני רוצה להרחיב על שתי מדינות- ירדן וישראל.
"כאשר כל ההסברים האחרים מכזיבים- מה שאינו סביר חייב להיות האמת" (שרלוק הולמס, מתוך "פרשת תוכניות ברוס- פרטינגטון")
א. הקדמה- הנחות יסוד, כשלון ידוע מראש
אני יוצא מתוך שתי נקודות הנחה:
1) הסכם שלום הוא לא "שלום אמיתי" או "שלום בין עמים", אלא הסכם שנוצר כתוצאה מזהות אינטרסים בין שני צדדים. אמור מעתה "שלום חוזי" ולא "שלום אמת".
2) הסכסוך הישראלי פלסטיני עומד על שלוש רגליים: גבולות, ירושלים, ופליטים.
במשך עשרים פלוס השנים האחרונות, המשאים ומתנים השונים התמקדו בנושא הגבולות, טיפלו לעתים בנושא ירושלים, והניחו שבעיית הפליטים תיפתר מעצמה. הבעיה היא, שההליכה בנתיב קביעת הגבול (או שטח המדינה הפלסטינית העתידית) נידון להיכשל משום שראית העולם הישראלית וזו הפלסטינית הן כמו שני קווים מקבילים: ישראל חושבת שעצם הנכונות לוותר על שטח (או הוויתור בפועל עליו) אמורה לייצר לה ביטחון מלא, ולכן כל פיגוע פלסטיני נתפס כהפרת אמון קשה וכהוכחה לחוסר הנכונות של הפלסטינים ללכת בנתיב השלום. הפלסטינים, לעומת זאת, מרגישים שהם לא מקבלים דבר שכן הבניה בהתנחלויות לא פוסקת, והכיבוש הישראלי על נציגיו (צה"ל, שב"כ) לא נעלם. מכאן, שהפלסטינים מניחים שישראל מנסה לסחוט מהמשא ומתן כמה שיותר שטח עבורה, מבלי לספק לפלסטינים תחושת חירות או בטחון.
תרשים הזרימה של "גבולות תחילה" נכשל פעם אחר פעם, ומייצר תהום של חוסר אמון בין הצדדים שהולכת ומעמיקה עם כל נסיון כושל נוסף של משא ומתן. הגיע הזמן להפוך את תרשים הזרימה על ראשו: אני מציע את גישת "פליטים תחילה".
ב. "פליטים תחילה" או בנית אמון בדרך להסדר שלום
סוגיית הפליטים, או "זכות השיבה" היא מעין מפלצת שישראלים מפחדים להסתכל עליה, מקווים שהיא תעלם מעצמה ("זכות שיבה למדינה הפלסטינית"), ומשתמשים בה כהוכחה למפרע לכך שהפלסטינים לא מעוניינים בכלל בשלום ("הפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל דרך הכנסת מיליוני פליטים אל תוך המדינה").
קודם כל צריך להבין מהו סדר הגודל של הפליטים הפלסטינים. "פליט פלסטיני", לענייננו, הוא כל מי שהאו"ם מכיר בו כפליט (את ההגדרה הזאת שמעתי לראשונה בקורס של פרופ' ברוך קימרלינג המנוח, שעסק רבות בסוציולוגיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני). את המספרים, לכן, לקחתי מאתר האינטרנט של UNRWA- סוכנות האו"ם שמטפלת אך ורק בפליטים פלסטינים. מסמך של UNRWA משנת 2013 מפרט את המספרים והמדינות שבהם נמצאים פליטים פלסטינים:
- ירדן: קצת מעל 2,000,000
- הגדה המערבית ורצועת עזה: קצת מתחת ל 2,000,000 (כ 1,200,000 בגדה, כ 750,000 ברצועה).
- לבנון: קצת מתחת ל 500,000
- סוריה: קצת מתחת ל 500,000
בסך הכל יש כ 5 מיליון פליטים פלסטיניים. 2 מיליון מתוכם נמצאים כבר בשטחי הגדה והרצועה, שטחה של המדינה הפלסטינית העתידית. המאסה הגדולה השניה של פליטים נמצאת בממלכת ירדן ההאשמית. שאר 20 האחוזים מתחלקים כמעט שווה בשווה בין לבנון לבין סוריה.
המספרים מלמדים שמספר הפליטים הפלסטיניים שיושבים מחוץ לגבולות המדינה הפלסטינית העתידית שווה פחות או יותר למספר הכולל של פלסטינים שיושבים בתוך שטח המדינה העתידית, בגדה המערבית וברצועת עזה. הסיכוי שמדינה שזה עתה קמה תכפיל את אוכלוסייתה ותתמודד עם ההשלכות הכלכליות והחברתיות בהצלחה הוא אפסי עד לא קיים. מי שאומר לעצמו "זאת בעיה שלהם, שיסתדרו איתה" מתעלם מההיסטוריה שמלמדת שכל בעיה פלסטינית מתגלגלת, בסופו של דבר, והופכת לבעיה של ישראל. האינטרס הישראלי הוא מדינה פלסטינית מתפקדת, לא כושלת.
לגישה של "פליטים תחילה" במשא ומתן ישראלי-פלסטיני יש פוטנציאל רב של בנית אמון הדרגתי בין הצדדים. זאת, משום שהפלסטינים יאלצו, לראשונה בתולדותיהם, לקבור את חלום "זכות השיבה" הטוטאלי, ולעסוק בשיקום הפליטים בצורה פעילה ובלתי הפיכה. מהצד השני, הישראלים יווכחו שהפלסטינים לא מתכוונים להציף את מדינת ישראל בפליטים, ושרצונם הוא אכן במדינה ריבונית שעוסקת ברווחת אזרחיה, ולא משמשת כבסיס רעיוני ומעשי לתכנית להשמדת מדינת ישראל.
על מנת שגישת "פליטים תחילה" תוכל לצאת אל הפועל בצורה מיטבית, נדרשים הצעדים הבאים למימושה:
1) עריכת בחירות בשטחי הגדה והרצועה. הבחירות האחרונות שנערכו שם היו לפני כעשור- בשנים 2005 ו 2006. למחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, אין שום לגיטימציה ציבורית פלסטינית לביצוע מהלכים כלשהם. שליטתו בשטח מוגבלת (רצועת עזה נמצאת בשליטת חמאס), והוא נתפס כמשתף פעולה של הישראלים והאמריקאים, וכעושה דברם. לעבאס אין את היכולת להוציא לפועל מהלך גדול של משא ומתן לשלום. עיסקה עם עבאס עומדת על כרעי תרנגולת, מסתמכת על שלטון לא דמוקרטי ונטול אהדה ציבורית, וסופה לקרוס.
בכל מקרה, על ישראל לגלות רוחב לב גדול במיוחד, ולאפשר לחמאס ולנציגיו להשתתף בבחירות האלה. המחשבה הילדותית כאילו חמאס יעלם מעצמו לא מובילה את ישראל לשום מקום, אלא לסבבים חוזרים של לחימה מול הפלסטינים, סבבים שלא מובילים לשום מקום, אלא פותחים עוד ועוד קברים. עדיף לישראל לדעת מול מי היא נושאת ונותנת, ועדיף לפלסטינים שנציגיהם יקבלו החלטות גורליות ולא יתחבאו מאחורי סיסמאות בנוסח "מחרימים אותנו" או "אנחנו נלחמים נגד העולם העוין".
2) יד תקיפה של ישראל נגד טרור יהודי-ישראלי, בעיקר בשטחי הגדה המערבית. נדמה כאילו ישראל מאפשרת, במעשה או במחדל, למיליציות של יהודים להשתולל בגדה המערבית, הן כנגד פלסטינים והן כנגד צה"ל. ישראל צריכה להבהיר שיש לה יכולת לאכוף חוק וסדר בשטחים שבשליטתה. את המיליציות היהודיות צריך לפורר מבפנים, ועל כל גילויי אלימות יש להגיב באופן נוקשה. ישראל צריכה להראות שיש ריבון בשטח, ולא לתת לפלסטינים הרגשה שהמיליציות השונות הן ביטוי לא רשמי של מדיניות הממשלה, ביטוי שמלווה בקריצת עין ובעידוד גורמים רשמיים.
3) בשלב הראשון יש לשקם את הפליטים שבגדה וברצועה- כשני מיליון פליטים. את מחנות הפליטים צריך לרוקן, שכונות חדשות ומודרניות צריכות להיבנות אם בעזה ואם בגדה, וצריך לקבוע פרק זמן של 3 שנים שבמסגרתו ישוקמו רוב הפליטים בגדה.
תכנית כזאת תגרום לפריחה כלכלית עצומה בגדה וברצועה, וגם בישראל, שתספק לפרוייקט חומרים ואנשים (ולא רק היא, כמובן).
הפלסטינים עלולים לחשוד ששיקום הפליטים הוא צעד אחד כשלעצמו, שאין אחריו או איתו צעדים נוספים בדרך למדינה פלסטינית. ישראל תצטרך להיערך מחדש, וגם לפנות מספר התנחלויות כהוכחה לכך שצעד קונסטרוקטיבי פלסטיני יענה בצעד דומה ישראלי. בכל מקרה, את החבילה הסופית של הצעדים והמתווה יצטרכו לבנות במשא ומתן.
4) הקמת מנגנון בינלאומי שבמסגרתו תידון סוגיית הישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים במדינות העולם. חלק מהפליטים ייושבו מחדש באירופה או בארה"ב, חלק במדינות ערב, וחלק גם בישראל. אני רוצה להרחיב על שתי מדינות- ירדן וישראל.
- ירדן. ישנה בימין הישראלי אסכולה שגורסת ש"ירדן היא פלסטין". לפי האסכולה הזאת, אם נצליח להעביר את הפלסטינים לשטחה של ממלכת ירדן, הם יוכלו להקים שם את מדינתם, וכך יפתר הסכסוך.
למרבה הצער, האסכולה הזאת לא מביאה בחשבון ששאיפתם של הפלסטינים למדינה שכוללת גם את ירושלים, שכם, רמאללה וכו' לא תיעלם, אבל ברגע שתקום מדינה ירדנית-פלסטינית על חורבות ממלכת ירדן ההאשמית הפלסטינים יקבלו שטח גיאוגרפי עצום בגודלו (יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל), וקירבה גיאוגרפית לעיראק. במקרה הזה הם יוכלו להתחמש באין מפריע, ולתכנן תכנית גדולה של מלחמה עם ישראל.
האינטרס הישראלי המובהק הוא שימור המשטר ההאשמי בירדן, משטר פרו מערבי וידידותי לישראל, שמשמש כחיץ בינה לבין מדינות אויבות כמו עיראק ואיראן.
הפליטים הפלסטינים מהווים כשליש מאוכלוסיית ירדן, וכמחצית מאוכלוסיית ירדן היא פלסטינית (מקור). האינטרס הישראלי הוא להקטין את שיעור הפלסטינים המתגוררים בירדן, וליישב מחוץ לגבולותיה כמה שיותר מתוך 2,000,000 הפליטים הפלסטינים ששוהים בירדן כיום. הדבר הזה יבטיח את יציבותה של המדינה הירדנית ההאשמית, ויעזור לתפיסת הבטחון הישראלית, שכן המדינה הפלסטינית בגדה המערבית תהיה כלואה בין ישראל וירדן משותפות האינטרסים.
- ישראל. את השיקום המלא של הפליטים צריך יהיה לפרוס על פני 7-10 שנים. בזמן הזה ניתן יהיה לקלוט במדינה הפלסטינית כ 1-1.5 מליון פליטים שאינם נמצאים בגדה וברצועה. שאר הפליטים ייושבו מחדש ברחבי העולם. ישראל יכולה לקלוט, על פני טווח הזמן הזה (7-10 שנים) כ 250,000 פליטים פלסטינים- כ 5% משיעורם בעולם.
בחישוב של 5 נפשות למשפחה מדובר על כ 50,000 משפחות. קליטה של כמות כזאת על פני 7-10 שנים מייצרת מאמץ קל למדי למדינת ישראל.
יתרון נוסף הוא הענקה של מעין "חוק שבות" חד פעמי לערביי ישראל. הוא לא דומה (ואין צורך שידמה) לחוק השבות עבור יהודים, אבל הוא בהחלט חיובי עבור האוכלוסייה הערבית בישראל.
הפליטים שיגיעו לישראל יהיו משפחות צעירות שיכולות לתרום לשוק העבודה הישראלי מצד אחד, או מבוגרים שרוצים למות במולדתם מצד שני. אין לישראל מה לפחד, ואין לה מה להפסיד.
ואסור לשכוח: תמורת מחיר של קליטה של כרבע מיליון פלסטינים לשטח המדינה על פני כעשר שנים, ישראל מסיימת באופן סופי ומוחלט עם סוגיית הפליטים, ונשארת עם סוגיית הגבולות וירושלים.
לדעתי, אחרי האמון שיבנה בין הצדדים, היכולת להגיע להסכמות בנושא גבולות המדינה הפלסטינית, כמו גם מעמדה של ירושלים, היכולת הזאת תהיה קלה הרבה יותר מאשר היום.
