מיטה לבנה, נקיה

(בהשראת שי ג. וגם פיטר ג.)

פיטר עצם את עיניו לרגע, נותן רק לצלילי הרדיו לחדור אל ראשו, מתעלם מאורות המכוניות שחלפו על פניהם בנתיב הנגדי. נירית נהגה, עלמה ואדם ישבו במושבי הבטיחות שלהם מאחור. עלמה כבר ישנה, ראשה הקטן מוטה בזווית משונה, אבל עדיין מצליח להישאר איכשהו בגבולות הגיזרה של הבוסטר. אדם, לעומת זאת, היה ער. אולי משום שישן בגן בצהריים, אולי משום שנימנם בדרך לחתונה, אולי משום שהאדרנלין של הריקודים עדיין פעם בו. הוא היה שקט, אבל לא התבונן מבעד לחלון, אלא הסתכל אל החלון הקדמי של המכונית, ספק ממוקד ברדיו, ספק בוהה. הוא חשב.

"אבא", הוא שאל לפתע, "רקדת בחתונה של דוד אריק גם כשהיית קטן?"

פיטר נדרך לפתע, כנגד רצונו. שאלה תמימה, תוצאה של מוח חסר מנוחה והרבה אדרנלין, שהחזירה אותו לגיל 4, גילו של אדם. לא אדם, הוא חשב לעצמו, לא הכרתי את דוד אריק. לא הכרתי אף דוד. רק את אלקס, הדוד הלא קיים שלך, האח המגן שלי, אבל אתה לא מצפה שאספר לך את כל זה עכשיו, נכון?

"כשהייתי קטן גם דוד אריק היה קטן" הוא שמע את עצמו משיב לאדם, "לכן לא רקדתי בחתונה שלו אז, אלא רק היום".

"אז מתי רקדת עם סבא וסבתא?" שאל אדם את שאלת ההמשך בלי לחכות יותר מדי.

קירות כהים, תקרה גבוהה, ובחוץ: שמים אפורים, חורשה צפופת עצים, עצים גבוהים. קר. כל שנה בחורף קר. החימום לא מספיק. רק מיטה שמחכה בסוף היום, הרבה זמן אחרי שהשמש שוקעת. מיטה עם קפיצים חורקים, ושמיכת צמר אפורה, גלויה, שמתחתיה רועדים עד שנרדמים. פיטר הרגיש רעד קל, לא רצוני, שמחזיר אותו מזכרונות הילדות אל האוטו ואל אדם. נירית הסיטה את מבטה מהכביש כמה פעמים והסתכלה על פיטר במבטים קצרים, לכודה בין הרצון להגיד משהו, ובין המילים שסירבו להופיע ולהסתדר במשפטים.

"אבא?"

"רקדתי איתם כשלמדתי לרקוד, כשהייתי יותר גדול" שיקר פיטר. סבא דוד וסבתא דיתה לא רקדו עם פיטר. אולי, אם אלקס היה נשאר בחיים, היו יכולים להופיע ריקודים, או יותר שמחה. אבל פיטר זכר טוב מדי את היחס המגונן של דיתה ודוד, אמא ואבא, זה שמדי פעם חוזר ומופיע גם כיום, עוטף כמו שמיכה את פיטר גרין הבוגר, הנשוי, האב, איש המשפחה.

"מי לימדה אותך, הגננת?"

"לא בגן, בבית הספר, בגיל, אה, ארבע עשרה. לא ארבע. גם אתה בטח תלמד לרקוד כשתהיה בן ארבע עשרה, עוד עשר שנים".

"עשר שנים" צחקק אדם, "זה עוד הרבה זמן. אני אהיה זקן כמוך, או כמו סבא דוד".

"אתה תהיה ילד גדול. נער. חמוד ויפה ורקדן, וככה תוכל לרקוד עם כל הבנות היפות, כמו נוגה מהגן"

"איכס נוגה. היא מגעילה. כל הזמן מיללת לגלית שמרביצים לה. אבל היא מתחילה"

"אם כך, אז עזוב את נוגה. יש לעלמה כמה חברות שבטח תשמח לרקוד איתן"

"מה, כשאני אהיה בן ארבע עשרה אני אהיה יותר גדול מליהי ומיקה?"

"לא בדיוק, אבל אני בטוח שתסובב אותן יפה מאד בגיל ארבע עשרה, כשתרקדו". נירית חייכה והסתובבה אל פיטר, שליטף את ירכה בתגובה.

שיחה סתמית, מתגלגלת בין ילד קטן לאביו, חשב פיטר. שיחה שבה הילד מצפה לראות את ההשתקפות של עצמו באביו הבוגר, הבוטח. אבל פיטר ידע שהמראה שבה התבונן אדם לא מחזירה השתקפות, אלא תהום. זו היתה תהום העבר- התחושה המשתקת שאין לו את מטען הנסיון והרגש הדרוש כדי לספק לעלמה ולאדם, אולי גם לנירית, את דמות האב והבעל שהם צריכים. כן, הוא עלה לארץ בגיל 8. כן, הוא התחיל בארץ חיים חדשים עם אבא, ואמא, ושני סבים, וסבתא אחת, ודודים ובני דודים לרוב, ואפילו, לזמן קצר, אח. אבל חמש שנות הילדות שבארץ המוצא סירבו להימחק מזכרונותיו, צפו ועלו מעת לעת, ותמיד כשלא היה מוכן. זכרונות מארץ של ילדים נטולי הורים ונטולי גבולות, עם מבוגרים נוקשים, רשמיים, חסרי סבלנות. היו עונשים. היה רעב, וגם קור. היו גם רגעים מעטים של אושר, אבל לא היו אבא ואמא שאוהבים, שחולקים, שמנחמים. היו חפצים יקרי ערך: המזוודה שאלקס שמר עליה ועל תוכנה בקנאות ובאלימות; בובת הכלב המסמורטטת שאבדה במטוס, אבל חיה לנצח בזכרונו; והמיטה הצרה, האפורה, שהרגישה, במשך חמש שנים, את כל גופו של פיטר רועד, מסרב להיכנע למציאות חסרת התקווה של בית היתומים, משתוקק בכל כוחו לעתיד אחר, טוב.

פיטר עצם שוב את עיניו, ותמונה עלתה בזכרונו, ספק חלום ספק זכרון מזויף: הנה הוא, בן 4, נכנס אל ביתם שלהם, לבוש בפיג'מת המכוניות של אדם. הוא ניגש אל חדרם של הילדים, מטפס ועולה אל המיטה הלבנה, הנקיה של אדם. הסדינים צוננים, מגעם רך. שלווה מתוקה פושטת בגופו בדרך לשנת הלילה- הנה היא, תמצית הילדות המאושרת שלו, כמו זו של ילדיו, זכרון לבן שאינו אלא תעתוע.

פרויקט "שבעה ימים בשבוע" (הכרזה)

קצת פחות מחמש שנים שהבלוג הזה מונח לו בפאתי האינטרנט, בקצה של איזה נתיב וירטואלי רשתי, כזה שהרבה מאד אנשים לא עוברים בו, ואלה שכן- ממהרים להסתובב, ולחזור לדרכים יותר מרכזיות.

וזה סבבה לגמרי מבחינתי. "כתיבה למגירה פתוחה" הגדיר פעם ידיד וירטואלי שלי את הבלוג הזה, וההגדרה מקובלת עלי. פעם בכמה זמן, כששריר הכתיבה לוחץ לי, אני משחרר רשומה (סוג של) פומבית שתצטרף לאיזה "גוף עבודות" אקלקטי וחסר חשיבות שמגדיר, ואלי עדיף שלא יגדיר, את הישות הכותבת הוירטואלית שלי.

ועם זאת, כבר די הרבה זמן שלבלוג הזה לא נוסף תוכן כלשהו. לכן החלטתי על פרויקט אישי שלי- "שבעה ימים בשבוע". פוסט לכל יום, עד שיסתיים השבוע.

מסגרת הפרויקט מצוינת עבורי- היא ברורה, נוקשה, ומחייבת, כך שאוכל להפר אותה ללא כל קושי. יתכן שפרק הזמן יהיה ארוך יותר, ויתכן שכמות הפוסטים תהיה מועטה יותר, או גם וגם, או שכן, או שלא. נראה.

הפרויקט לא מיועד לי, אלא עבור הבלוג הזה- מגיע לבלוג הנאמן והאילם הזה לקבל יותר נפח, עבור כל האנשים שלא מודעים לקיומו, לא מבקרים בו, וממילא לא נחשפים לתכניו.

גם בלוג המוזיקה השכן לא יקופח. מתוכננת שם השלמה של ביקורת אלבום ישנה שננטשה באמצע בחוסר הגינות משווע, ומגיע לה להיכתב, להתפרסם, ולהתווסף לרשימת הפוסטים הנופלים ביער ואיש אינו שומע או קורא אותם, פה וגם שם. ואולי, אם תרצה אלת ההשראה, יהיו שם עוד ביקורות. אולי.

שבעה ימים בשבוע, היום הזה הוא היום הראשון, והוא שבת- היום שבו שבת אלוהים מכל מלאכה. ואלוהים, השרירותי, הבלתי מושג, הבלתי מובן, הוא מקור השראה מובהק של הבלוג הזה.

אנחנו רשת עכשיו

בני מזל גדי, יגיד לכם כל אסטרולוג ו/או שרלטן, הם גבוהים, רזים, חסרי חוש הומור, וארציים מאד- הם מאמינים שצריך לעבוד קשה כדי להשיג דברים בחיים.

ומכיוון שאין בן מזל גדי טיפוסי ממני, אני שמח לבשר שהעבודה הקשה שלי נשאה פרי- בלוג יציב ורב שנים עם אפס קוראים לא נולד מעצמו. יש מישהו מאחורי הצלחה גדולה כזו.

זאת תקופה טובה לנצל הזדמנויות (יגיד לכם כל אסטרולוג ו/או שרלטן, בכל שבוע נתון), ולכן אני משיק עכשיו בלוג חדש. הגעתי למסקנה שהבלוג הנוכחי מכיל חומרים שונים ומשונים שאף אחד לא יקרא, ואני רוצה להפריד את ביקורות המוזיקה שלי למקום חדש, שגם בו אף אחד לא יקרא.

הבלוג החדש נקרא "מהאוטו לעמדה, מהעמדה לאוטו". אתם יותר ממוזמנים לא לקרוא גם אותו.

אימפריה!

איפה היית כשהודיעו שרבין נרצח?

בלב המאפליה

בעט אחמד, בעט (פתיחה/סיום) (טיוטה)

אחמד שוקיירי היה שחקן הכדורגל הכי טוב בטירה. אבל זאת לא חוכמה גדולה. הוא היה גם שחקן הכדורגל הכי טוב שגדל במגזר הערבי, ואת זה הבינו כבר כשהיה בן 14, אז עבר לשחק בקבוצת "הפועל תל אביב". אחרי שזכה להיכלל בהרכב הראשון של הקבוצה, בערך בגיל 19, הסתבר ששוקיירי הוא גם שחקן הכדורגל הכי טוב בישראל, אולי אי פעם- שילוב חד פעמי של בעיטה חזקה ומדויקת מכל הטווחים, כדור שעוזב את הרגליים שלו רק כשהוא מחליט, ראית משחק מושלמת, ומבנה גוף חסון שלא פוגע במהירות שלו. שוקיירי הוביל את "הפועל תל אביב" לשתי אליפויות רצופות (השניה כללה גם זכיה בגביע, או "דאבל" בלשון העם), וכבש את השערים המכריעים שהעלו את הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות האירופאית, ואף לנצחון יוקרתי על אלופת הכדורגל של גרמניה.

כל זה נשמע כמו תיאור של מעריץ נלהב מדי, אלא שבינואר הקרוב עובר שוקיירי לקבוצת הכדורגל "ברצלונה" הספרדית, אלופת ספרד ואירופה. והוא לא עובר כדי לעבות את שולי הסגל הנוצץ ממילא של הקבוצה, אלא כדי לעלות בהרכב הראשון כמחליף לכוכב הקבוצה הספרדית, ליאו מסי, שפציעה חמורה שלחה אותו אל מחוץ למגרש עד לסיום העונה. ולא מדובר כאן בספקולציה של עיתונאי ישראלי רב דמיון, אלא בדברים מפורשים שאמרו ראשי מועדון "ברצלונה" ומאמנה לראשי "הפועל תל אביב" כשסגרו את העיסקה, בה נרכש שוקיירי בסכום בלתי נתפס של מאה ועשרים מליון דולרים.

ואחמד שוקיירי, בן 22 מטירה, הוא גם המנהיג של נבחרת ישראל בכדורגל, והוא מוביל אותה, משחק אחרי משחק, אל עבר השתתפות באליפות העולם בכדורגל, שעומדת להיערך בעוד שנה וחצי.

אני כותב את הדברים האלה מחדרי הישן שבבית הורי, בשכונה דרומית של תל אביב. סירנות עוד מייללות בחוץ, יממה אחרי העימות האלים של אתמול. מחלון החדר אפשר לראות עננת עשן שחור במרחק לא רב. ליוויתי את אחמד שוקיירי עוד כשהייתי כתב ספורט זוטר שמסקר את המגזר הערבי, ובעזרתו הגעתי למעמד בכיר ככתב וכפרשן. ראיתי את רצף האירועים של החודשים האחרונים, שאליהם התייחסתי כאל אירועים נקודתיים, ולא כאל נקודות וקווים שיוצרים תמונה גדולה, מאיימת ובלתי נמנעת.

ההלוויה של שוקיירי, בתחילת השבוע, הפכה למפגן מתלהם ואלים של צעקות, אבנים, יריות והרוגים. המהומות ביפו ובעכו אתמול היו שיאן של מהומות נוספות, שהקיפו את כל מדינת ישראל. אל מדורי הספורט זלגו אנשים ומונחים שנמצאו תמיד במרחק בטוח, בעמודי החדשות של העיתון. "ראש הממשלה", "השר לבטחון פנים", "מועצת הבטחון של האו"ם"- כולם הפכו לפתע לחלק מתפריט המידע של חובב הספורט. ואולי כדאי לומר שספורט ומציאות התערבבו להם במדינת ישראל לעיסה אחת רותחת ומדממת.

משהו פקע במדינה הזו, בנפש תושביה. ישראל רגילה להוויה אלימה ומתלהמת, אבל החיץ הדק שהפריד בין בידור להמונים שיש בו כללי התנהגות מוסכמים, לבין מערכת היחסים מבוססת השנאה של ערבים ויהודים במדינה הזו- החיץ הזה נרמס בקלות מפתיעה, ובחדווה מפתיעה לא פחות. הכדורגל הישראלי הוא כבר לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, הוא החברה הישראלית עצמה- חוסר היכולת לחיות ביחד, לראות מעבר למסך השנאה והדעות הקדומות, והיאחזות באלימות כתכלית קיום.

בסוף השבוע תושעה, כנראה, נבחרת ישראל בכדורגל מהשתתפות בטורנירים בינלאומיים. מעמדן של הקבוצות הישראליות באירופה לא ברור, וכנראה שגם אם לא יושעו השנה, הרי שמשחקיהן הנותרים ישוחקו מחוץ לישראל, ואלו יהיו המשחקים האחרונים באירופה למשך תקופה ארוכה מאד.אבל אלה זוטות, ענייני כדורגל. ואם הכדורגל מנבא משהו, הרי שזוהי תחילת התהליך שבסופו תישאר ישראל מבודדת בעולם. ומה שנורא- היא עושה את זה מרצון, בהתלהבות, לקול מצהלות תושביה, שחובטים אלו באלו כתכלית לקיומם.

דצמבר 2012

...

Edward Steichen, Across the Salt Marshes, Huntington, 1905

oil on canvas

(Toledo Museum of Art)

היא פתחה את דלת הגן. אור השמש שבקע מהחלונות הגדולים האיר את החדר הגדול. מספר ילדים ישבו ליד שולחנות, משחקים ומדברים. ליאור ישב לבד, טוש צבע בידו, ודף עם ציור מונח על השולחן לפניו. הוא הרים את הראש וחייך את החיוך הרחב שלו "אמא", הוא אמר בשמחה.

היא התקרבה אליו, והוא קם וחיבק אותה חיבוק חם וחזק. היא הסתכלה על הציור- שמש, ים, שמים, ומספר שחפים- תמונה עשירה בפרטים, צבועה בצבעים עזים, מתאימים- קשה להאמין שילד בן 5 מסוגל לצייר כזה ציור.

"אמא", אמר ליאור, "למדנו היום על ציפורים- הן עפות מעל הים, מעל הסירות, ונודדות לאפריקה". "נכון מאד", היא אמרה לו, "אבל בסתיו הן ישובו בחזרה".

היא לקחה את הציור וקמה, ואמרה לליאור "עכשיו לך ותביא את התיק, ונלך הביתה, טוב?"

משהו התחיל לזחול במעלה המוח שלה- איזו תחושה, הרגשה, מחשבה שלא הצליחה להתגבש לכדי אמירה ברורה. משהו לא הסתדר לה, והיא לא ידעה מה.

מזל, הגננת, התקרבה אליה, וחייכה חיוך רחב. "בבקשה", אמרה והושיטה לה את התיק "הנה התיק של ליאור. הכל בפנים, גם הבגדים המלוכלכים. רק לשטוף את הכוס ולהחזיר מחר, בסדר?".

היא הרגישה כעס "אבל ביקשתי מליאור להביא את התיק" היא אמרה בתקיפות, "הוא כבר ילד מספיק גדול"

"אבל הוא אוטיסט" אמרה מזל "ליאור אוטיסט. הילד שלך אוטיסט. הוא אוטיסט, הילד שלך. הוא לא יכול להביא את התיק. הוא אוטיסט. ליאור הוא אוטיסט"

היא התעוררה בבת אחת, מזיעה, ומיד התיישבה. אמיר ישן לידה, נושם נשימות רפות, קבועות. היא הסירה את השמיכה, והלכה לחדר הילדים. ליאור ישן גם כן, שינה עמוקה, השמיכה מכסה לו את הבטן, אבל חושפת את הרגליים.

היא משכה את השמיכה בעדינות על רגליו של ליאור, והתבוננה בו. בבת אחת היא הרגישה עייפות נוראית, שהחניקה את הבכי שהלך והתגבש.

היא חזרה למיטה, התכסתה, ועצמה עיניים, נשאבת לתוך שינה טרופה של השעתיים האחרונות של הלילה.

סיכום תקופתי

גאווה. לא, סיפוק מסוים. לא, בכל זאת גאווה: הבלוג מציין כ 13 חודשים לקיומו (מספר סתמי לבלוג סתמי), ובמבט לאחור, ניתן לומר כי הבלוג ואני עמדנו בכל היעדים שהצבנו לעצמנו:

הבלוג אכן שרירותי, ספורדי. התכנים חסרי חשיבות וחסרי משמעות, כמעט מיותרים לגמרי. צופים ומגיבים- אין (לא מיכל, את מה שכתבת לי עד כה היית יכולה גם להגיד לי בטלפון). ומצד שני, המילה "זרנבוק" נכנסה ל Google בזכותי.

ולא פחות חשוב- יש לי מחקים. כלומר, מחקה. הרבה פחות מוכשר ממני. שאלה של גיל ושל הרצון לעשות בדיוק את מה שהצהרתי: ליצור בלוג ממש, אבל ממש נידח, שאף אחד לא יקרא.

מה הלאה- אני מניח שאותו הדבר, ואף יותר ממנו- עוד פחות תכנים, שיהיו, מצידם, יותר מבולבלים ויותר חסרי טעם. 13 חודשים עברו, ושנים של עשיה מחכים לי ממש מעבר לפינה. ואוו, אני ממש מתרגש.

תמיד רציתי לסיים משפט (או קטע כתוב) כך שיקטעו באמצע. למזלי, אנ

הסיכום שאף אחד לא יקרא: עשרת אלבומי העשור (בערך)

אני מבקש להבהיר: הסיכום מתייחס לעשור כפי שאני חוויתי אותו, כלומר: האלבומים שאני נהניתי מהם בין השנים 2000-2009


אני מבקש להוסיף ולהבהיר: המונח "עשרת אלבומי העשור" הוא בסך הכל הצעת הגשה. יתכן שיהיו יותר, ויתכן שפחות. נראה מה נצליח לגרד מהעשור הזה.


שנתחיל?


10) Embrace- If you've Never Been. 2001. לכאורה- עוד אלבום בריט פופ סטנדרטי, משהו שבין קולדפליי לרדיוהד. למעשה, האלבום אותו רכשתי בפריז בספטמבר 2001, במהלך ירח הדבש שלנו. מפליא איך מלודיות מצוינות וסאונד גיטרות דומיננטי הופכים מסתם-עוד-אלבום לאלבום שאני חוזר אליו לא מעט. ותודה לע', אהבת חיי.







9) Joni Mitchel- Blue. 1970. לדעתי היה צריך להיות פה Ladies of the Canyon, אבל אני חושב שקניתי אותו ב 1999, אז נלך על האלבום המצוין הזה, השני מתוך רצף של 4 אלבומים מושלמים, מרירים מתוקים, של יוצרת שיודעת לכתוב על עצמה בגילוי לב, כמו גם לספר סיפורים יפים על אנשים יפים. אוהבים אותך הרבה, ג'וני.






8) Kathleen Edwards- Back to Me/ Asking For Flowers. 2005 ו 2007. במשולש שבין טום פטי, ניל יאנג, ושריל קרואו נמצאת קת'לין אדוארדס הקנדית. היא חריפה, היא דעתנית, היא מספרת סיפורים בחסד, והיא כותבת שירים בני זונה. שני האלבומים האלה, השני והשלישי שלה, הם אלבומי חובה אצל כל מי שהמוזיקה אצלו היא יותר מסתם רעש רקע.





7) Glen Hansard & Marketa Itglova- The Swell Season. 2006. ותודה לבועז כהן ולתכנית הרדיו שלו. הוקלט בשישה ימים בפראג, ע"י יוצר ותיק עם קילומטראז' לא קטן באירלנד מולדתו, ופסנתרנית ומלחינה צ'כית שצעירה ממנו ב 18 שנה. עוד משתתפים: כינור וצ'לו. האלבום הכי אינטימי של העשור. נוגע במקומות שקשה להאמין שנמצאים בנפש המאזין. נפתח ונסגר בשני שירים מהיפים שנכתבו. אלבום שחודר עמוק, ונשאר שם הרבה.





5) Bob Dylan- Blonde On Blonde. 1966. זה אלבום משנה חיים. אם הייתי מכיר אותו בגיל 16-17, אין לי ספק שכל העדפותי המוזיקליות היו משתנות מקצה אל קצה. מאחר ואני אדיוט, חיכיתי עד גיל 37 (כמעט), ולמדתי להכיר את הדילן הזה, עם הטקסטים הארוכים והחכמים, והבלוז/פולק/רוק/whatever שלו. כדי לסבר את האוזן: קחו מהשנה הזו בלבד (1966) את Revolver של הביטלס, Pet Sounds של הביץ' בויז, ואת אלבום הבכורה של טים באקלי, וביחד עם האלבום הזה יש לכם 4 יהלומים שילוו אתכם לאורך כל החיים.




4) Peter Gabriel- Up. 2002. כמו צב, מוציא האיש הזה אלבומים בתדירות של 5 או 10 שנים. מי סופר? אני סופר. בכל מקרה, יש מי שחושב שגבריאל נעשה משעמם וחסר נשמה מאז הצלחת So מ 1986. בולשיט. עדיין מלא נשמה, עדיין מלא רעיונות מוזיקליים כרימון. קרח ולבן שיער, אבל עם אותה נשמה מוזיקלית סקרנית ועשירה. 9 שירים של מעל 7 דקות, ועוד שיר יפה שמסיים בן 3 דקות, ועדיין לא מרגישים שהאלבום מייגע, אלא להיפך- רוצים לשמוע שוב.





3) Genesis- 1970- 1075. 2008. כל אלבומי הלהקה המצוינית הזו יצאו בשנתיים האחרונות מחדש, לאחר רמונט כללי, שכולל סאונד משופץ ועשיר, גם בסראונד (5.1). כאן יש לנו את מקדם הסאונד כפול איכות האלבומים שיצאו בשנים האלה ("תקופת גבריאל"), שהופך את הקופסה הלא זולה הזו לתענוג לאזניים וגם לעיניים (המון בונוסים- קטעי הופעות מהתקופה, ראיונות עם חברי הלהקה, ועוד). הרגשה של יוקרה אופפת את המאזין- כמו כניסה לאיזה מועדון אקסקלוסיבי. וג'נסיס היא אכן להקה אקסקלוסיבית. הנאה רב חושית.





3) Paul Simon- Surprise. 2006. בגיל 64 חובר פול סיימון לבראין אינו, ונעזר בו כדי להוציא אלבום שהוא ההיפך הגמור מ"נוסטלגי" או "צפוי"- סאונד גיטרות חריף, יחד עם מיני רעיונות מוזיקליים שהופכים את השירים למעניינים יותר. לחנים שלא מקדשים את תצורת הבית-פזמון, וטקסטים של אדם שכבר ראה כמה דברים בחיים שלו.





3) Neil Young- Live @ Massey Hall. 1971 (יצא ב 2007). ניל יאנג שילב בעשור הזה חדש (לא מעט אלבומי אולפן בינוניים במקרה הטוב) עם ישן (נבירה אינטנסיבית בארכיונים, והוצאה של זהב מוזיקלי מהשנים הטובות). האלבום הזה, תיעוד של הופעה אינטימית (גיטרה אקוסטית ולפעמים פסנתר) בקנדה מולדתו, אחרי After the Gold Rush ולפני Harvest שיהפוך אותו לאחד המוזיקאים הכי גדולים בארה"ב. ליאנג יש מלודיות מזהב, והוא מגיש פה מקבץ של כמה מהטובים ביותר משיריו. אלבום שהוא גם "חשוב", וגם "טוב".





3) Elvis Costello- North. 2003. בפעם הראשונה בקריירה שלו, קוסטלו מתפנה לכתוב על עצמו. האלבום הזה מתעד את התפרקות נישואיו של קוסטלו, ואת האהבה החדשה בחייו. מוזיקלית, האלבום לא טעון בחשמל או ברגש. קוסטלו שר רגוע, ומגיש את השירים בצורה ג'אזית/אינטימית, ללא גיטרה, ועם פסנתר, וכלי מיתר ונשיפה. התוצאה אפקטיבית פי כמה- הרגש שבבסיס האלבום מגיע ללא כל קושי אל המאזין, וכובש אותו. ויש בונוס- שיר האהבה הראשון שקוסטלו כתב אי פעם (בניגוד לשירי הנטישה/ בגידה/ זעם שהוא כתב לעשרות במהלך הקריירה שלו):



2) Paul McCartney- Chaos & Creation/ Electric Arguments (Fireman). 2005 ו 2008. באופן מפתיע, לפול מקרטני קריירה ארוכה ומגוונת, עם מעט מאד "אלבומי חובה"- הוא בעיקר איש של שירי פופ מושלמים, על הרקע הזה, בולטים שניים מארבעת האלבומים שהוא הוציא מאז שנת 2000- Chaos & Creation הוא אלבום סולו לגמרי, שבו מקרטני מנגן על כל הכלים, ונעזר במפיק המוזיקלי נייג'ל גודריץ' כדי לדאוג שהשירים שבאלבום יהיו הטובים ביותר שהוא כתב מזה זמן. Electric Arguments יצא תחת ההרכב The Fireman, שת"פ בין מקרטני למפיק Youth. באלבום הזה מקרטני הוא הסבא שאף פעם לא יהיה לנו, זה שהתחיל לחיות אחרי גיל 64 (טראקים בנפאל, באנג'י, כאלה). אלבום מלא השראה ורעיונות, שילוב של רוק, אלקטרוניקה, ופסיכדליה, והכל מהנה מאד לאוזן. מקרטני בשיאו, (כמעט) 40 שנה אחרי שיאו.





וגם





2) Concert For George (DVD). 2003. שנה לאחר מותו הטראגי של ג'ורג' האריסון מסרטן, התכנסו חברים טובים שהם גם מוזיקאים טובים לקונצרט לזכרו. מפיקים מוזיקליים: דהאני האריסון (הבן) ואריק קלפטון, שגם משתתפים. בין המשתתפים: ראווי שנקר, ג'ף לין, טום פטי, בילי פרסטון, רינגו סטאר, פול מקרטני. אלה העובדות היבשות. במהלך הצפיה, אין עין שנשארת יבשה. (הקליפ לא לקוח מהמופע. מסתבר שביו טיוב אין את כל מה שאתה רוצה. רק קצת)





2) Elbow- The Seldom Seen Kid. 2008. אל תאמינו להייפ. אל תאמינו לכל אלה שאומרים שהאלבום הזה הוא אחד הטובים של העשור, ושהלהקה הזו נמצאת בשיאה כרגע, ושזה אלבום מרגש, ונפלא, ונוגע. אל תאמינו. תאזינו, ותראו שכל מילה אמת.





1) Bruce Springsteen- Born To Run. 1975. זה האלבום שהכי אהבתי בעשור הזה. זה האלבום שאני חוזר אליו שוב ושוב ושוב מאז שמעתי אותו לראשונה, באוקטובר 2005. יום אחד אולי אני ארחיב על האלבום הזה (ויש לי כל כך הרבה מה להרחיב). כרגע תיאלצו לסמוך על המילה שלי, בהסתמך על הרשימה המפוקפקת הזו עד כה: זה האלבום הכי טוב של העשור הזה. מי שיאזין לו, יזכה לכרטיס לגן עדן עוד בחייו.





והיו עוד המון דברים טובים ששמעתי בעשור הזה, אבל אין לי כוח. מי שרוצה, שישאל אותי.

זרנבוק

(נועם, שנה ותשעה חודשים לערך, לפני תספורת)

שחר של יום חדש

קווין פתח את הדלת בתנופה. האור נדלק אוטומטית- לבן, בוהק, קר. הוא מצמץ וסקר את החדר- לבן, עם מדפי נירוסטה קופסאות שימורים לרוב. זה היה החדר הלא נכון. קווין סגר את הדלת בעדינות, ופנה לדלת השניה שבמסדרון.

זו חייבת להיות הדלת הזו, הוא חשב לעצמו, שכן על הדלת השלישית והאחרונה היה כתוב "שירותים".

קווין פתח את הדלת, אם כך, והדליק את האור. מנורה צהובה וחסכונית נדלקה, והאירה חדר חמים למראה, בעל מעט רהיטי עץ כבדים ופשוטים. מספר מדריכים-למשתמש נראו על המדפים, ספר קריאה אחד, בכריכה רכה, ומולו, צמוד לקיר, שולחן, וכיסא מנהלים מסתובב.

השולחן היה ערום מחפצים, ובמרכזו כפתור אדום גדול ובודד.

זהו זה, חשב קווין בהתרגשות, זה הרגע. זה היעוד, זאת המטרה, זה הכפתור, זאת הסיבה, וזאת התוצאה.

מאות שעות- לא, אלפי שעות של נאומים, קמפיינים, קבלת החלטות, תרחישים, אסטרטגיות, וכל אלה נדמו כלא קיימים עבור קווין. הגיע הרגע. האומה מותקפת, והכפתור האדום נושא בקצהו את ההבטחה למהלומת תגובה עצמתית, נחושה, מנחמת, ומנצחת.

קווין נשא תפילה קצרה כשהוא עומד במקום. הוא סילק כל מחשבה ממוחו, וניגש בצעד נוקשה אל השולחן. הוא הושיט את ידו הימנית, ובשתי אצבעות לחץ על הכפתור האדום.

דבר לא קרה.

הלם, תדהמה, הפתעה, אי-אמון, רעד קל בברכיים. כל אלה הן תחושות ששמורות לרכי לבב, לאנשים מן השורה, ליריבים פוליטיים. קווין לא חשב לרגע שהוא צריך לחוש את כל אלה. במקום זה, הוא התמלא בזעם.

אלפי- לא, עשרות אלפי שעות של דיונים, אסטרטגיות, תרחישים, תכנונים, תרשימי זרימה, ותכניות לביצוע, וכל אלה היו הונאה אחת גדולה. קמפיין שלם שהתמקד בשאלה- "מי כשיר יותר לענות לטלפון בשלוש בבוקר"- הוא, או יריבו הרכרוכי. ואז- שלוש לפנות בוקר, הטלפון, ההתעוררות המהירה, ולבישת הבגדים היצוגיים ששמורים לאירועים מעין אלה (ביצוע מהיר ונחוש, ואז מסיבת עיתונאים נחושה לא פחות), הפמליה שמלווה אותו במסלול החירום- אמנם המרחק בין חדר השינה שלו לחדר החירום היה מסדרון אחד, אבל כחלק מההכנות לרגע הזה נבנה מסלול תת קרקעי מפותל, שיבלבל אף את המתוחכם שבאויבים. הפרידה מהפמליה- המבטים הקשוחים אך הנחושים, השפה התחתונה הרועדת קלות. הנאום הספונטני המתוכנן והקצר. ולבסוף- הכניסה לחדר, והביצוע החד, העוצמתי.

וכלום.

קוין התמלא שוב נחישות. מישהו- לא, מישהם- ישלמו במשרתם על הפיאסקו הזה. ראשים יעופו, שינויים יתבצעו, תכניות יתוכננו מחדש, כדי שהפעם הבאה תתבצע כמו שצריך.

אם תהיה הפעם הבאה.

קווין דווין האריסון (השלישי) חצה את המסדרון שפוף ונכנס לחדר השינה שלו. שחר של יום חדש עלה בחוץ כשקווין נרדם, מנהיג של המעצמה החזקה ביותר בעולם, שנשאר ללא מעצמה.