צרור המלצות שאף אחד לא יקרא

לא מעט אנשים ממליצים לקהל קוראיהם על קישורים שונים ברשת האינטרנט. ואם לא מעט אנשים יכולים, אז בוודאי שגם אני יכול. אי לכך, הפוסט הזה ירכז המלצות על נושאים שונים, אבל ברוח הבלוג, כלומר: המלצות שאף אחד לא יקרא (לפחות לא קהל הקוראים הקבוע של הבלוג)

אז קדימה, נשימה עמוקה, לעצום עיניים, תנוחת לוטוס, להגיד "אוםםםםםם". גמרתם למדוט בבלוג שלי? חוצפנים. הנה ההמלצות:

- האם ניתן לסרוג שלום?

http://www.cirkor.se/content/knitting-peace?language=en

- סיכום (גם מוסרט) של סימפוזיון בינלאומי בנושא "פרויקטים חיים" בארכיטקטורה, שנערך במאי 2012. למי שהחמיץ בזמן אמת.

http://architecture.brookes.ac.uk/research/symposia/liveprojects2012/index.html


- בלוג בנושא הורות, בעיקר אימהות. פוסט חדש שפורסם אתמול: פוסט אורח של האב- "Peeking at Daddydoo's Diary"

http://www.growingupgeeky.com/2013/04/peeking-at-daddydoos-diary.html

- קומונת 4EPIC מישראל- פוסט טרי טרי: לכל מי שרוצה לרכב על אופניו מקרית אונו לקרית עתידים, אבל לא היה בטוח איך עושים את זה.

http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=30131&msgid=53116979


-  "עשה זאת בעצמך", והפעם- אדניות. לינדסי ברגר החיננית מסבירה איך ליצור אדניות מתערובת שקרכלשהו, ואף לשתול בהן שתילים.

http://youtu.be/mgcpeTeiztw


- (הקישור הקשה ביותר למציאה): "מי טיפל בגירית הפצועה?" על רשות הטבע והגנים. סיפור שמערב את המילים "בר" ו"רפאלי", אבל לא ביחד.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/158/789.html

- המלצות לבלוגים ואתרים שווים מאנשי תעשיית הפרסום והניו מדיה, כולל בלוגים ואתרים (שווים) באנגלית, למי שרוצה הארדקור:

http://www.ice.co.il/article/view/355062


זהו להפעם. יבול מרשים ואקלקטי. אם יש למי מהקוראים המלצות נוספות ברוח הבלוג (והפוסט)- שיתאפק.

מגיע, לא מגיע

"ועכשיו"? שאל האופטומטריסט

"אני חושב שעכשיו יותר טוב" הוא שמע את עצמו אומר. למה הוא אמר את זה? הרי לא היה שום הבדל. איך הוא יכול לדעת, לעזאזל? כל בדיקת ראיה- אותו דבר. המבחן האידיוטי הזה עם העדשות הזהות, שאלת ה"ועכשיו" של האופטומטריסט שעליה הוא לא יכול לענות תשובה חותכת, אויר הביטחון העצמי שיוצא מהגוף בקול שריקה. וברקע- אלף שקל, אפילו אלף חמש מאות, סכום לא מבוטל שצריך להוציא על משקפיים חדשים, ועוד עבור סטודנט שעובד משמרות בעבודה מועדפת.

האופטומטריסט הביט בערוד במבט חמור, או שמא אטום. ערוד לא היה בטוח. "בוא נסתכל שוב" הוא אמר בקול חסר הבעה. מי זה "נסתכל"? רצה ערוד לשאול, אבל נדמה היה לו שעדיף לא לשאול.

ערוד מיקד את עיניו ככל יכולתו. השקופית שמולו לא השתנתה: שורות של אותיות וספרות, כל שורה קטנה מקודמתה, ואת כולן הוא מסוגל לקרוא. הוא הרגיש את הזיעה מתהווה על מצחו. לא היה שום הבדל, מבחינתו, בין שני סוגי העדשות. "כן, זה", הוא אמר בנימת קול בוטחת, הוא קיווה.

הבדיקה הסתיימה, המשקפיים הוזמנו. 60% הנחה על העדשות, ועוד 10% הנחה על הציפוי. המסגרת במבצע, ובסך הכל 999 ש"ח. ערוד לא היה בטוח שהמחיר זול יותר מהחנות שממול, אבל הוא היה מותש נפשית, ולא היה לו כוח להשוות מחירים.

הוא יצא מן החנות, והיסס אם לפנות ימינה או שמאלה. כשפנה לבסוף, כמעט ונתקל בבחורה שהלכה לכיוונו. הוא ניסה לזוז מהדרך, אבל כפי שקורה לעתים, בחירת הכיוון שלו התנגשה עם בחירת הכיוון של הבחורה. הוא חייך במבוכה, ונדמה היה לו שגם הבחורה חייכה. הוא לא היה בטוח. לבסוף הם הצליחו לחלוף זה על פני זו, כמעט בלי להתחכך. הבחורה מלמלה משהו שערוד חשב שהיה זועף. אחרי שני צעדים ערוד רצה להפנות את מבטו לאחור, כי נדמה היה לו שגם הבחורה עושה כך, אבל הוא החליט לבסוף שלא.

בדרך אל המכונית הוא הרגיש את השמש מכה על ראשו, גורמת לו להזיע. זוג המפרצים שבשיערו שיווה לו מראה מבוגר יותר מגילו האמיתי, כאילו השיער שלו לא החליט אם להמשיך לצמוח, או לוותר ולסגת. ערוד עצמו חכך בדעתו אם לנסוע לאוניברסיטה, או אולי לקפוץ לקנות משהו לאכול לפני משמרת הצהריים.

הוא נכנס למכונית נטול החלטה, הניע בהיסח דעת את המכונית ופתח את החלון, אך מיד סגר אותו, כי נזכר שתיקן את המזגן. הוא התחיל בנסיעה, והתקרב אל מעבר החציה אותו החלו כמה אנשים לחצות. הוא לחץ על דוושת הגז, לא על הברקס---

לילה. הילדים ישנים

(מימין: ניצן. משמאל ורחוק: נועם. משמאל וקרוב: דולב)

מיטה לבנה, נקיה

(בהשראת שי ג. וגם פיטר ג.)

פיטר עצם את עיניו לרגע, נותן רק לצלילי הרדיו לחדור אל ראשו, מתעלם מאורות המכוניות שחלפו על פניהם בנתיב הנגדי. נירית נהגה, עלמה ואדם ישבו במושבי הבטיחות שלהם מאחור. עלמה כבר ישנה, ראשה הקטן מוטה בזווית משונה, אבל עדיין מצליח להישאר איכשהו בגבולות הגיזרה של הבוסטר. אדם, לעומת זאת, היה ער. אולי משום שישן בגן בצהריים, אולי משום שנימנם בדרך לחתונה, אולי משום שהאדרנלין של הריקודים עדיין פעם בו. הוא היה שקט, אבל לא התבונן מבעד לחלון, אלא הסתכל אל החלון הקדמי של המכונית, ספק ממוקד ברדיו, ספק בוהה. הוא חשב.

"אבא", הוא שאל לפתע, "רקדת בחתונה של דוד אריק גם כשהיית קטן?"

פיטר נדרך לפתע, כנגד רצונו. שאלה תמימה, תוצאה של מוח חסר מנוחה והרבה אדרנלין, שהחזירה אותו לגיל 4, גילו של אדם. לא אדם, הוא חשב לעצמו, לא הכרתי את דוד אריק. לא הכרתי אף דוד. רק את אלקס, הדוד הלא קיים שלך, האח המגן שלי, אבל אתה לא מצפה שאספר לך את כל זה עכשיו, נכון?

"כשהייתי קטן גם דוד אריק היה קטן" הוא שמע את עצמו משיב לאדם, "לכן לא רקדתי בחתונה שלו אז, אלא רק היום".

"אז מתי רקדת עם סבא וסבתא?" שאל אדם את שאלת ההמשך בלי לחכות יותר מדי.

קירות כהים, תקרה גבוהה, ובחוץ: שמים אפורים, חורשה צפופת עצים, עצים גבוהים. קר. כל שנה בחורף קר. החימום לא מספיק. רק מיטה שמחכה בסוף היום, הרבה זמן אחרי שהשמש שוקעת. מיטה עם קפיצים חורקים, ושמיכת צמר אפורה, גלויה, שמתחתיה רועדים עד שנרדמים. פיטר הרגיש רעד קל, לא רצוני, שמחזיר אותו מזכרונות הילדות אל האוטו ואל אדם. נירית הסיטה את מבטה מהכביש כמה פעמים והסתכלה על פיטר במבטים קצרים, לכודה בין הרצון להגיד משהו, ובין המילים שסירבו להופיע ולהסתדר במשפטים.

"אבא?"

"רקדתי איתם כשלמדתי לרקוד, כשהייתי יותר גדול" שיקר פיטר. סבא דוד וסבתא דיתה לא רקדו עם פיטר. אולי, אם אלקס היה נשאר בחיים, היו יכולים להופיע ריקודים, או יותר שמחה. אבל פיטר זכר טוב מדי את היחס המגונן של דיתה ודוד, אמא ואבא, זה שמדי פעם חוזר ומופיע גם כיום, עוטף כמו שמיכה את פיטר גרין הבוגר, הנשוי, האב, איש המשפחה.

"מי לימדה אותך, הגננת?"

"לא בגן, בבית הספר, בגיל, אה, ארבע עשרה. לא ארבע. גם אתה בטח תלמד לרקוד כשתהיה בן ארבע עשרה, עוד עשר שנים".

"עשר שנים" צחקק אדם, "זה עוד הרבה זמן. אני אהיה זקן כמוך, או כמו סבא דוד".

"אתה תהיה ילד גדול. נער. חמוד ויפה ורקדן, וככה תוכל לרקוד עם כל הבנות היפות, כמו נוגה מהגן"

"איכס נוגה. היא מגעילה. כל הזמן מיללת לגלית שמרביצים לה. אבל היא מתחילה"

"אם כך, אז עזוב את נוגה. יש לעלמה כמה חברות שבטח תשמח לרקוד איתן"

"מה, כשאני אהיה בן ארבע עשרה אני אהיה יותר גדול מליהי ומיקה?"

"לא בדיוק, אבל אני בטוח שתסובב אותן יפה מאד בגיל ארבע עשרה, כשתרקדו". נירית חייכה והסתובבה אל פיטר, שליטף את ירכה בתגובה.

שיחה סתמית, מתגלגלת בין ילד קטן לאביו, חשב פיטר. שיחה שבה הילד מצפה לראות את ההשתקפות של עצמו באביו הבוגר, הבוטח. אבל פיטר ידע שהמראה שבה התבונן אדם לא מחזירה השתקפות, אלא תהום. זו היתה תהום העבר- התחושה המשתקת שאין לו את מטען הנסיון והרגש הדרוש כדי לספק לעלמה ולאדם, אולי גם לנירית, את דמות האב והבעל שהם צריכים. כן, הוא עלה לארץ בגיל 8. כן, הוא התחיל בארץ חיים חדשים עם אבא, ואמא, ושני סבים, וסבתא אחת, ודודים ובני דודים לרוב, ואפילו, לזמן קצר, אח. אבל חמש שנות הילדות שבארץ המוצא סירבו להימחק מזכרונותיו, צפו ועלו מעת לעת, ותמיד כשלא היה מוכן. זכרונות מארץ של ילדים נטולי הורים ונטולי גבולות, עם מבוגרים נוקשים, רשמיים, חסרי סבלנות. היו עונשים. היה רעב, וגם קור. היו גם רגעים מעטים של אושר, אבל לא היו אבא ואמא שאוהבים, שחולקים, שמנחמים. היו חפצים יקרי ערך: המזוודה שאלקס שמר עליה ועל תוכנה בקנאות ובאלימות; בובת הכלב המסמורטטת שאבדה במטוס, אבל חיה לנצח בזכרונו; והמיטה הצרה, האפורה, שהרגישה, במשך חמש שנים, את כל גופו של פיטר רועד, מסרב להיכנע למציאות חסרת התקווה של בית היתומים, משתוקק בכל כוחו לעתיד אחר, טוב.

פיטר עצם שוב את עיניו, ותמונה עלתה בזכרונו, ספק חלום ספק זכרון מזויף: הנה הוא, בן 4, נכנס אל ביתם שלהם, לבוש בפיג'מת המכוניות של אדם. הוא ניגש אל חדרם של הילדים, מטפס ועולה אל המיטה הלבנה, הנקיה של אדם. הסדינים צוננים, מגעם רך. שלווה מתוקה פושטת בגופו בדרך לשנת הלילה- הנה היא, תמצית הילדות המאושרת שלו, כמו זו של ילדיו, זכרון לבן שאינו אלא תעתוע.

פרויקט "שבעה ימים בשבוע" (הכרזה)

קצת פחות מחמש שנים שהבלוג הזה מונח לו בפאתי האינטרנט, בקצה של איזה נתיב וירטואלי רשתי, כזה שהרבה מאד אנשים לא עוברים בו, ואלה שכן- ממהרים להסתובב, ולחזור לדרכים יותר מרכזיות.

וזה סבבה לגמרי מבחינתי. "כתיבה למגירה פתוחה" הגדיר פעם ידיד וירטואלי שלי את הבלוג הזה, וההגדרה מקובלת עלי. פעם בכמה זמן, כששריר הכתיבה לוחץ לי, אני משחרר רשומה (סוג של) פומבית שתצטרף לאיזה "גוף עבודות" אקלקטי וחסר חשיבות שמגדיר, ואלי עדיף שלא יגדיר, את הישות הכותבת הוירטואלית שלי.

ועם זאת, כבר די הרבה זמן שלבלוג הזה לא נוסף תוכן כלשהו. לכן החלטתי על פרויקט אישי שלי- "שבעה ימים בשבוע". פוסט לכל יום, עד שיסתיים השבוע.

מסגרת הפרויקט מצוינת עבורי- היא ברורה, נוקשה, ומחייבת, כך שאוכל להפר אותה ללא כל קושי. יתכן שפרק הזמן יהיה ארוך יותר, ויתכן שכמות הפוסטים תהיה מועטה יותר, או גם וגם, או שכן, או שלא. נראה.

הפרויקט לא מיועד לי, אלא עבור הבלוג הזה- מגיע לבלוג הנאמן והאילם הזה לקבל יותר נפח, עבור כל האנשים שלא מודעים לקיומו, לא מבקרים בו, וממילא לא נחשפים לתכניו.

גם בלוג המוזיקה השכן לא יקופח. מתוכננת שם השלמה של ביקורת אלבום ישנה שננטשה באמצע בחוסר הגינות משווע, ומגיע לה להיכתב, להתפרסם, ולהתווסף לרשימת הפוסטים הנופלים ביער ואיש אינו שומע או קורא אותם, פה וגם שם. ואולי, אם תרצה אלת ההשראה, יהיו שם עוד ביקורות. אולי.

שבעה ימים בשבוע, היום הזה הוא היום הראשון, והוא שבת- היום שבו שבת אלוהים מכל מלאכה. ואלוהים, השרירותי, הבלתי מושג, הבלתי מובן, הוא מקור השראה מובהק של הבלוג הזה.

אנחנו רשת עכשיו

בני מזל גדי, יגיד לכם כל אסטרולוג ו/או שרלטן, הם גבוהים, רזים, חסרי חוש הומור, וארציים מאד- הם מאמינים שצריך לעבוד קשה כדי להשיג דברים בחיים.

ומכיוון שאין בן מזל גדי טיפוסי ממני, אני שמח לבשר שהעבודה הקשה שלי נשאה פרי- בלוג יציב ורב שנים עם אפס קוראים לא נולד מעצמו. יש מישהו מאחורי הצלחה גדולה כזו.

זאת תקופה טובה לנצל הזדמנויות (יגיד לכם כל אסטרולוג ו/או שרלטן, בכל שבוע נתון), ולכן אני משיק עכשיו בלוג חדש. הגעתי למסקנה שהבלוג הנוכחי מכיל חומרים שונים ומשונים שאף אחד לא יקרא, ואני רוצה להפריד את ביקורות המוזיקה שלי למקום חדש, שגם בו אף אחד לא יקרא.

הבלוג החדש נקרא "מהאוטו לעמדה, מהעמדה לאוטו". אתם יותר ממוזמנים לא לקרוא גם אותו.

אימפריה!

איפה היית כשהודיעו שרבין נרצח?

בלב המאפליה

בעט אחמד, בעט (פתיחה/סיום) (טיוטה)

אחמד שוקיירי היה שחקן הכדורגל הכי טוב בטירה. אבל זאת לא חוכמה גדולה. הוא היה גם שחקן הכדורגל הכי טוב שגדל במגזר הערבי, ואת זה הבינו כבר כשהיה בן 14, אז עבר לשחק בקבוצת "הפועל תל אביב". אחרי שזכה להיכלל בהרכב הראשון של הקבוצה, בערך בגיל 19, הסתבר ששוקיירי הוא גם שחקן הכדורגל הכי טוב בישראל, אולי אי פעם- שילוב חד פעמי של בעיטה חזקה ומדויקת מכל הטווחים, כדור שעוזב את הרגליים שלו רק כשהוא מחליט, ראית משחק מושלמת, ומבנה גוף חסון שלא פוגע במהירות שלו. שוקיירי הוביל את "הפועל תל אביב" לשתי אליפויות רצופות (השניה כללה גם זכיה בגביע, או "דאבל" בלשון העם), וכבש את השערים המכריעים שהעלו את הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות האירופאית, ואף לנצחון יוקרתי על אלופת הכדורגל של גרמניה.

כל זה נשמע כמו תיאור של מעריץ נלהב מדי, אלא שבינואר הקרוב עובר שוקיירי לקבוצת הכדורגל "ברצלונה" הספרדית, אלופת ספרד ואירופה. והוא לא עובר כדי לעבות את שולי הסגל הנוצץ ממילא של הקבוצה, אלא כדי לעלות בהרכב הראשון כמחליף לכוכב הקבוצה הספרדית, ליאו מסי, שפציעה חמורה שלחה אותו אל מחוץ למגרש עד לסיום העונה. ולא מדובר כאן בספקולציה של עיתונאי ישראלי רב דמיון, אלא בדברים מפורשים שאמרו ראשי מועדון "ברצלונה" ומאמנה לראשי "הפועל תל אביב" כשסגרו את העיסקה, בה נרכש שוקיירי בסכום בלתי נתפס של מאה ועשרים מליון דולרים.

ואחמד שוקיירי, בן 22 מטירה, הוא גם המנהיג של נבחרת ישראל בכדורגל, והוא מוביל אותה, משחק אחרי משחק, אל עבר השתתפות באליפות העולם בכדורגל, שעומדת להיערך בעוד שנה וחצי.

אני כותב את הדברים האלה מחדרי הישן שבבית הורי, בשכונה דרומית של תל אביב. סירנות עוד מייללות בחוץ, יממה אחרי העימות האלים של אתמול. מחלון החדר אפשר לראות עננת עשן שחור במרחק לא רב. ליוויתי את אחמד שוקיירי עוד כשהייתי כתב ספורט זוטר שמסקר את המגזר הערבי, ובעזרתו הגעתי למעמד בכיר ככתב וכפרשן. ראיתי את רצף האירועים של החודשים האחרונים, שאליהם התייחסתי כאל אירועים נקודתיים, ולא כאל נקודות וקווים שיוצרים תמונה גדולה, מאיימת ובלתי נמנעת.

ההלוויה של שוקיירי, בתחילת השבוע, הפכה למפגן מתלהם ואלים של צעקות, אבנים, יריות והרוגים. המהומות ביפו ובעכו אתמול היו שיאן של מהומות נוספות, שהקיפו את כל מדינת ישראל. אל מדורי הספורט זלגו אנשים ומונחים שנמצאו תמיד במרחק בטוח, בעמודי החדשות של העיתון. "ראש הממשלה", "השר לבטחון פנים", "מועצת הבטחון של האו"ם"- כולם הפכו לפתע לחלק מתפריט המידע של חובב הספורט. ואולי כדאי לומר שספורט ומציאות התערבבו להם במדינת ישראל לעיסה אחת רותחת ומדממת.

משהו פקע במדינה הזו, בנפש תושביה. ישראל רגילה להוויה אלימה ומתלהמת, אבל החיץ הדק שהפריד בין בידור להמונים שיש בו כללי התנהגות מוסכמים, לבין מערכת היחסים מבוססת השנאה של ערבים ויהודים במדינה הזו- החיץ הזה נרמס בקלות מפתיעה, ובחדווה מפתיעה לא פחות. הכדורגל הישראלי הוא כבר לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, הוא החברה הישראלית עצמה- חוסר היכולת לחיות ביחד, לראות מעבר למסך השנאה והדעות הקדומות, והיאחזות באלימות כתכלית קיום.

בסוף השבוע תושעה, כנראה, נבחרת ישראל בכדורגל מהשתתפות בטורנירים בינלאומיים. מעמדן של הקבוצות הישראליות באירופה לא ברור, וכנראה שגם אם לא יושעו השנה, הרי שמשחקיהן הנותרים ישוחקו מחוץ לישראל, ואלו יהיו המשחקים האחרונים באירופה למשך תקופה ארוכה מאד.אבל אלה זוטות, ענייני כדורגל. ואם הכדורגל מנבא משהו, הרי שזוהי תחילת התהליך שבסופו תישאר ישראל מבודדת בעולם. ומה שנורא- היא עושה את זה מרצון, בהתלהבות, לקול מצהלות תושביה, שחובטים אלו באלו כתכלית לקיומם.

דצמבר 2012

...

Edward Steichen, Across the Salt Marshes, Huntington, 1905

oil on canvas

(Toledo Museum of Art)

היא פתחה את דלת הגן. אור השמש שבקע מהחלונות הגדולים האיר את החדר הגדול. מספר ילדים ישבו ליד שולחנות, משחקים ומדברים. ליאור ישב לבד, טוש צבע בידו, ודף עם ציור מונח על השולחן לפניו. הוא הרים את הראש וחייך את החיוך הרחב שלו "אמא", הוא אמר בשמחה.

היא התקרבה אליו, והוא קם וחיבק אותה חיבוק חם וחזק. היא הסתכלה על הציור- שמש, ים, שמים, ומספר שחפים- תמונה עשירה בפרטים, צבועה בצבעים עזים, מתאימים- קשה להאמין שילד בן 5 מסוגל לצייר כזה ציור.

"אמא", אמר ליאור, "למדנו היום על ציפורים- הן עפות מעל הים, מעל הסירות, ונודדות לאפריקה". "נכון מאד", היא אמרה לו, "אבל בסתיו הן ישובו בחזרה".

היא לקחה את הציור וקמה, ואמרה לליאור "עכשיו לך ותביא את התיק, ונלך הביתה, טוב?"

משהו התחיל לזחול במעלה המוח שלה- איזו תחושה, הרגשה, מחשבה שלא הצליחה להתגבש לכדי אמירה ברורה. משהו לא הסתדר לה, והיא לא ידעה מה.

מזל, הגננת, התקרבה אליה, וחייכה חיוך רחב. "בבקשה", אמרה והושיטה לה את התיק "הנה התיק של ליאור. הכל בפנים, גם הבגדים המלוכלכים. רק לשטוף את הכוס ולהחזיר מחר, בסדר?".

היא הרגישה כעס "אבל ביקשתי מליאור להביא את התיק" היא אמרה בתקיפות, "הוא כבר ילד מספיק גדול"

"אבל הוא אוטיסט" אמרה מזל "ליאור אוטיסט. הילד שלך אוטיסט. הוא אוטיסט, הילד שלך. הוא לא יכול להביא את התיק. הוא אוטיסט. ליאור הוא אוטיסט"

היא התעוררה בבת אחת, מזיעה, ומיד התיישבה. אמיר ישן לידה, נושם נשימות רפות, קבועות. היא הסירה את השמיכה, והלכה לחדר הילדים. ליאור ישן גם כן, שינה עמוקה, השמיכה מכסה לו את הבטן, אבל חושפת את הרגליים.

היא משכה את השמיכה בעדינות על רגליו של ליאור, והתבוננה בו. בבת אחת היא הרגישה עייפות נוראית, שהחניקה את הבכי שהלך והתגבש.

היא חזרה למיטה, התכסתה, ועצמה עיניים, נשאבת לתוך שינה טרופה של השעתיים האחרונות של הלילה.

סיכום תקופתי

גאווה. לא, סיפוק מסוים. לא, בכל זאת גאווה: הבלוג מציין כ 13 חודשים לקיומו (מספר סתמי לבלוג סתמי), ובמבט לאחור, ניתן לומר כי הבלוג ואני עמדנו בכל היעדים שהצבנו לעצמנו:

הבלוג אכן שרירותי, ספורדי. התכנים חסרי חשיבות וחסרי משמעות, כמעט מיותרים לגמרי. צופים ומגיבים- אין (לא מיכל, את מה שכתבת לי עד כה היית יכולה גם להגיד לי בטלפון). ומצד שני, המילה "זרנבוק" נכנסה ל Google בזכותי.

ולא פחות חשוב- יש לי מחקים. כלומר, מחקה. הרבה פחות מוכשר ממני. שאלה של גיל ושל הרצון לעשות בדיוק את מה שהצהרתי: ליצור בלוג ממש, אבל ממש נידח, שאף אחד לא יקרא.

מה הלאה- אני מניח שאותו הדבר, ואף יותר ממנו- עוד פחות תכנים, שיהיו, מצידם, יותר מבולבלים ויותר חסרי טעם. 13 חודשים עברו, ושנים של עשיה מחכים לי ממש מעבר לפינה. ואוו, אני ממש מתרגש.

תמיד רציתי לסיים משפט (או קטע כתוב) כך שיקטעו באמצע. למזלי, אנ