איפה היית כשהודיעו שרבין נרצח?

בלב המאפליה

בעט אחמד, בעט (פתיחה/סיום) (טיוטה)

אחמד שוקיירי היה שחקן הכדורגל הכי טוב בטירה. אבל זאת לא חוכמה גדולה. הוא היה גם שחקן הכדורגל הכי טוב שגדל במגזר הערבי, ואת זה הבינו כבר כשהיה בן 14, אז עבר לשחק בקבוצת "הפועל תל אביב". אחרי שזכה להיכלל בהרכב הראשון של הקבוצה, בערך בגיל 19, הסתבר ששוקיירי הוא גם שחקן הכדורגל הכי טוב בישראל, אולי אי פעם- שילוב חד פעמי של בעיטה חזקה ומדויקת מכל הטווחים, כדור שעוזב את הרגליים שלו רק כשהוא מחליט, ראית משחק מושלמת, ומבנה גוף חסון שלא פוגע במהירות שלו. שוקיירי הוביל את "הפועל תל אביב" לשתי אליפויות רצופות (השניה כללה גם זכיה בגביע, או "דאבל" בלשון העם), וכבש את השערים המכריעים שהעלו את הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות האירופאית, ואף לנצחון יוקרתי על אלופת הכדורגל של גרמניה.

כל זה נשמע כמו תיאור של מעריץ נלהב מדי, אלא שבינואר הקרוב עובר שוקיירי לקבוצת הכדורגל "ברצלונה" הספרדית, אלופת ספרד ואירופה. והוא לא עובר כדי לעבות את שולי הסגל הנוצץ ממילא של הקבוצה, אלא כדי לעלות בהרכב הראשון כמחליף לכוכב הקבוצה הספרדית, ליאו מסי, שפציעה חמורה שלחה אותו אל מחוץ למגרש עד לסיום העונה. ולא מדובר כאן בספקולציה של עיתונאי ישראלי רב דמיון, אלא בדברים מפורשים שאמרו ראשי מועדון "ברצלונה" ומאמנה לראשי "הפועל תל אביב" כשסגרו את העיסקה, בה נרכש שוקיירי בסכום בלתי נתפס של מאה ועשרים מליון דולרים.

ואחמד שוקיירי, בן 22 מטירה, הוא גם המנהיג של נבחרת ישראל בכדורגל, והוא מוביל אותה, משחק אחרי משחק, אל עבר השתתפות באליפות העולם בכדורגל, שעומדת להיערך בעוד שנה וחצי.

אני כותב את הדברים האלה מחדרי הישן שבבית הורי, בשכונה דרומית של תל אביב. סירנות עוד מייללות בחוץ, יממה אחרי העימות האלים של אתמול. מחלון החדר אפשר לראות עננת עשן שחור במרחק לא רב. ליוויתי את אחמד שוקיירי עוד כשהייתי כתב ספורט זוטר שמסקר את המגזר הערבי, ובעזרתו הגעתי למעמד בכיר ככתב וכפרשן. ראיתי את רצף האירועים של החודשים האחרונים, שאליהם התייחסתי כאל אירועים נקודתיים, ולא כאל נקודות וקווים שיוצרים תמונה גדולה, מאיימת ובלתי נמנעת.

ההלוויה של שוקיירי, בתחילת השבוע, הפכה למפגן מתלהם ואלים של צעקות, אבנים, יריות והרוגים. המהומות ביפו ובעכו אתמול היו שיאן של מהומות נוספות, שהקיפו את כל מדינת ישראל. אל מדורי הספורט זלגו אנשים ומונחים שנמצאו תמיד במרחק בטוח, בעמודי החדשות של העיתון. "ראש הממשלה", "השר לבטחון פנים", "מועצת הבטחון של האו"ם"- כולם הפכו לפתע לחלק מתפריט המידע של חובב הספורט. ואולי כדאי לומר שספורט ומציאות התערבבו להם במדינת ישראל לעיסה אחת רותחת ומדממת.

משהו פקע במדינה הזו, בנפש תושביה. ישראל רגילה להוויה אלימה ומתלהמת, אבל החיץ הדק שהפריד בין בידור להמונים שיש בו כללי התנהגות מוסכמים, לבין מערכת היחסים מבוססת השנאה של ערבים ויהודים במדינה הזו- החיץ הזה נרמס בקלות מפתיעה, ובחדווה מפתיעה לא פחות. הכדורגל הישראלי הוא כבר לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, הוא החברה הישראלית עצמה- חוסר היכולת לחיות ביחד, לראות מעבר למסך השנאה והדעות הקדומות, והיאחזות באלימות כתכלית קיום.

בסוף השבוע תושעה, כנראה, נבחרת ישראל בכדורגל מהשתתפות בטורנירים בינלאומיים. מעמדן של הקבוצות הישראליות באירופה לא ברור, וכנראה שגם אם לא יושעו השנה, הרי שמשחקיהן הנותרים ישוחקו מחוץ לישראל, ואלו יהיו המשחקים האחרונים באירופה למשך תקופה ארוכה מאד.אבל אלה זוטות, ענייני כדורגל. ואם הכדורגל מנבא משהו, הרי שזוהי תחילת התהליך שבסופו תישאר ישראל מבודדת בעולם. ומה שנורא- היא עושה את זה מרצון, בהתלהבות, לקול מצהלות תושביה, שחובטים אלו באלו כתכלית לקיומם.

דצמבר 2012

...

Edward Steichen, Across the Salt Marshes, Huntington, 1905

oil on canvas

(Toledo Museum of Art)

היא פתחה את דלת הגן. אור השמש שבקע מהחלונות הגדולים האיר את החדר הגדול. מספר ילדים ישבו ליד שולחנות, משחקים ומדברים. ליאור ישב לבד, טוש צבע בידו, ודף עם ציור מונח על השולחן לפניו. הוא הרים את הראש וחייך את החיוך הרחב שלו "אמא", הוא אמר בשמחה.

היא התקרבה אליו, והוא קם וחיבק אותה חיבוק חם וחזק. היא הסתכלה על הציור- שמש, ים, שמים, ומספר שחפים- תמונה עשירה בפרטים, צבועה בצבעים עזים, מתאימים- קשה להאמין שילד בן 5 מסוגל לצייר כזה ציור.

"אמא", אמר ליאור, "למדנו היום על ציפורים- הן עפות מעל הים, מעל הסירות, ונודדות לאפריקה". "נכון מאד", היא אמרה לו, "אבל בסתיו הן ישובו בחזרה".

היא לקחה את הציור וקמה, ואמרה לליאור "עכשיו לך ותביא את התיק, ונלך הביתה, טוב?"

משהו התחיל לזחול במעלה המוח שלה- איזו תחושה, הרגשה, מחשבה שלא הצליחה להתגבש לכדי אמירה ברורה. משהו לא הסתדר לה, והיא לא ידעה מה.

מזל, הגננת, התקרבה אליה, וחייכה חיוך רחב. "בבקשה", אמרה והושיטה לה את התיק "הנה התיק של ליאור. הכל בפנים, גם הבגדים המלוכלכים. רק לשטוף את הכוס ולהחזיר מחר, בסדר?".

היא הרגישה כעס "אבל ביקשתי מליאור להביא את התיק" היא אמרה בתקיפות, "הוא כבר ילד מספיק גדול"

"אבל הוא אוטיסט" אמרה מזל "ליאור אוטיסט. הילד שלך אוטיסט. הוא אוטיסט, הילד שלך. הוא לא יכול להביא את התיק. הוא אוטיסט. ליאור הוא אוטיסט"

היא התעוררה בבת אחת, מזיעה, ומיד התיישבה. אמיר ישן לידה, נושם נשימות רפות, קבועות. היא הסירה את השמיכה, והלכה לחדר הילדים. ליאור ישן גם כן, שינה עמוקה, השמיכה מכסה לו את הבטן, אבל חושפת את הרגליים.

היא משכה את השמיכה בעדינות על רגליו של ליאור, והתבוננה בו. בבת אחת היא הרגישה עייפות נוראית, שהחניקה את הבכי שהלך והתגבש.

היא חזרה למיטה, התכסתה, ועצמה עיניים, נשאבת לתוך שינה טרופה של השעתיים האחרונות של הלילה.

סיכום תקופתי

גאווה. לא, סיפוק מסוים. לא, בכל זאת גאווה: הבלוג מציין כ 13 חודשים לקיומו (מספר סתמי לבלוג סתמי), ובמבט לאחור, ניתן לומר כי הבלוג ואני עמדנו בכל היעדים שהצבנו לעצמנו:

הבלוג אכן שרירותי, ספורדי. התכנים חסרי חשיבות וחסרי משמעות, כמעט מיותרים לגמרי. צופים ומגיבים- אין (לא מיכל, את מה שכתבת לי עד כה היית יכולה גם להגיד לי בטלפון). ומצד שני, המילה "זרנבוק" נכנסה ל Google בזכותי.

ולא פחות חשוב- יש לי מחקים. כלומר, מחקה. הרבה פחות מוכשר ממני. שאלה של גיל ושל הרצון לעשות בדיוק את מה שהצהרתי: ליצור בלוג ממש, אבל ממש נידח, שאף אחד לא יקרא.

מה הלאה- אני מניח שאותו הדבר, ואף יותר ממנו- עוד פחות תכנים, שיהיו, מצידם, יותר מבולבלים ויותר חסרי טעם. 13 חודשים עברו, ושנים של עשיה מחכים לי ממש מעבר לפינה. ואוו, אני ממש מתרגש.

תמיד רציתי לסיים משפט (או קטע כתוב) כך שיקטעו באמצע. למזלי, אנ

הסיכום שאף אחד לא יקרא: עשרת אלבומי העשור (בערך)

אני מבקש להבהיר: הסיכום מתייחס לעשור כפי שאני חוויתי אותו, כלומר: האלבומים שאני נהניתי מהם בין השנים 2000-2009


אני מבקש להוסיף ולהבהיר: המונח "עשרת אלבומי העשור" הוא בסך הכל הצעת הגשה. יתכן שיהיו יותר, ויתכן שפחות. נראה מה נצליח לגרד מהעשור הזה.


שנתחיל?


10) Embrace- If you've Never Been. 2001. לכאורה- עוד אלבום בריט פופ סטנדרטי, משהו שבין קולדפליי לרדיוהד. למעשה, האלבום אותו רכשתי בפריז בספטמבר 2001, במהלך ירח הדבש שלנו. מפליא איך מלודיות מצוינות וסאונד גיטרות דומיננטי הופכים מסתם-עוד-אלבום לאלבום שאני חוזר אליו לא מעט. ותודה לע', אהבת חיי.







9) Joni Mitchel- Blue. 1970. לדעתי היה צריך להיות פה Ladies of the Canyon, אבל אני חושב שקניתי אותו ב 1999, אז נלך על האלבום המצוין הזה, השני מתוך רצף של 4 אלבומים מושלמים, מרירים מתוקים, של יוצרת שיודעת לכתוב על עצמה בגילוי לב, כמו גם לספר סיפורים יפים על אנשים יפים. אוהבים אותך הרבה, ג'וני.






8) Kathleen Edwards- Back to Me/ Asking For Flowers. 2005 ו 2007. במשולש שבין טום פטי, ניל יאנג, ושריל קרואו נמצאת קת'לין אדוארדס הקנדית. היא חריפה, היא דעתנית, היא מספרת סיפורים בחסד, והיא כותבת שירים בני זונה. שני האלבומים האלה, השני והשלישי שלה, הם אלבומי חובה אצל כל מי שהמוזיקה אצלו היא יותר מסתם רעש רקע.





7) Glen Hansard & Marketa Itglova- The Swell Season. 2006. ותודה לבועז כהן ולתכנית הרדיו שלו. הוקלט בשישה ימים בפראג, ע"י יוצר ותיק עם קילומטראז' לא קטן באירלנד מולדתו, ופסנתרנית ומלחינה צ'כית שצעירה ממנו ב 18 שנה. עוד משתתפים: כינור וצ'לו. האלבום הכי אינטימי של העשור. נוגע במקומות שקשה להאמין שנמצאים בנפש המאזין. נפתח ונסגר בשני שירים מהיפים שנכתבו. אלבום שחודר עמוק, ונשאר שם הרבה.





5) Bob Dylan- Blonde On Blonde. 1966. זה אלבום משנה חיים. אם הייתי מכיר אותו בגיל 16-17, אין לי ספק שכל העדפותי המוזיקליות היו משתנות מקצה אל קצה. מאחר ואני אדיוט, חיכיתי עד גיל 37 (כמעט), ולמדתי להכיר את הדילן הזה, עם הטקסטים הארוכים והחכמים, והבלוז/פולק/רוק/whatever שלו. כדי לסבר את האוזן: קחו מהשנה הזו בלבד (1966) את Revolver של הביטלס, Pet Sounds של הביץ' בויז, ואת אלבום הבכורה של טים באקלי, וביחד עם האלבום הזה יש לכם 4 יהלומים שילוו אתכם לאורך כל החיים.




4) Peter Gabriel- Up. 2002. כמו צב, מוציא האיש הזה אלבומים בתדירות של 5 או 10 שנים. מי סופר? אני סופר. בכל מקרה, יש מי שחושב שגבריאל נעשה משעמם וחסר נשמה מאז הצלחת So מ 1986. בולשיט. עדיין מלא נשמה, עדיין מלא רעיונות מוזיקליים כרימון. קרח ולבן שיער, אבל עם אותה נשמה מוזיקלית סקרנית ועשירה. 9 שירים של מעל 7 דקות, ועוד שיר יפה שמסיים בן 3 דקות, ועדיין לא מרגישים שהאלבום מייגע, אלא להיפך- רוצים לשמוע שוב.





3) Genesis- 1970- 1075. 2008. כל אלבומי הלהקה המצוינית הזו יצאו בשנתיים האחרונות מחדש, לאחר רמונט כללי, שכולל סאונד משופץ ועשיר, גם בסראונד (5.1). כאן יש לנו את מקדם הסאונד כפול איכות האלבומים שיצאו בשנים האלה ("תקופת גבריאל"), שהופך את הקופסה הלא זולה הזו לתענוג לאזניים וגם לעיניים (המון בונוסים- קטעי הופעות מהתקופה, ראיונות עם חברי הלהקה, ועוד). הרגשה של יוקרה אופפת את המאזין- כמו כניסה לאיזה מועדון אקסקלוסיבי. וג'נסיס היא אכן להקה אקסקלוסיבית. הנאה רב חושית.





3) Paul Simon- Surprise. 2006. בגיל 64 חובר פול סיימון לבראין אינו, ונעזר בו כדי להוציא אלבום שהוא ההיפך הגמור מ"נוסטלגי" או "צפוי"- סאונד גיטרות חריף, יחד עם מיני רעיונות מוזיקליים שהופכים את השירים למעניינים יותר. לחנים שלא מקדשים את תצורת הבית-פזמון, וטקסטים של אדם שכבר ראה כמה דברים בחיים שלו.





3) Neil Young- Live @ Massey Hall. 1971 (יצא ב 2007). ניל יאנג שילב בעשור הזה חדש (לא מעט אלבומי אולפן בינוניים במקרה הטוב) עם ישן (נבירה אינטנסיבית בארכיונים, והוצאה של זהב מוזיקלי מהשנים הטובות). האלבום הזה, תיעוד של הופעה אינטימית (גיטרה אקוסטית ולפעמים פסנתר) בקנדה מולדתו, אחרי After the Gold Rush ולפני Harvest שיהפוך אותו לאחד המוזיקאים הכי גדולים בארה"ב. ליאנג יש מלודיות מזהב, והוא מגיש פה מקבץ של כמה מהטובים ביותר משיריו. אלבום שהוא גם "חשוב", וגם "טוב".





3) Elvis Costello- North. 2003. בפעם הראשונה בקריירה שלו, קוסטלו מתפנה לכתוב על עצמו. האלבום הזה מתעד את התפרקות נישואיו של קוסטלו, ואת האהבה החדשה בחייו. מוזיקלית, האלבום לא טעון בחשמל או ברגש. קוסטלו שר רגוע, ומגיש את השירים בצורה ג'אזית/אינטימית, ללא גיטרה, ועם פסנתר, וכלי מיתר ונשיפה. התוצאה אפקטיבית פי כמה- הרגש שבבסיס האלבום מגיע ללא כל קושי אל המאזין, וכובש אותו. ויש בונוס- שיר האהבה הראשון שקוסטלו כתב אי פעם (בניגוד לשירי הנטישה/ בגידה/ זעם שהוא כתב לעשרות במהלך הקריירה שלו):



2) Paul McCartney- Chaos & Creation/ Electric Arguments (Fireman). 2005 ו 2008. באופן מפתיע, לפול מקרטני קריירה ארוכה ומגוונת, עם מעט מאד "אלבומי חובה"- הוא בעיקר איש של שירי פופ מושלמים, על הרקע הזה, בולטים שניים מארבעת האלבומים שהוא הוציא מאז שנת 2000- Chaos & Creation הוא אלבום סולו לגמרי, שבו מקרטני מנגן על כל הכלים, ונעזר במפיק המוזיקלי נייג'ל גודריץ' כדי לדאוג שהשירים שבאלבום יהיו הטובים ביותר שהוא כתב מזה זמן. Electric Arguments יצא תחת ההרכב The Fireman, שת"פ בין מקרטני למפיק Youth. באלבום הזה מקרטני הוא הסבא שאף פעם לא יהיה לנו, זה שהתחיל לחיות אחרי גיל 64 (טראקים בנפאל, באנג'י, כאלה). אלבום מלא השראה ורעיונות, שילוב של רוק, אלקטרוניקה, ופסיכדליה, והכל מהנה מאד לאוזן. מקרטני בשיאו, (כמעט) 40 שנה אחרי שיאו.





וגם





2) Concert For George (DVD). 2003. שנה לאחר מותו הטראגי של ג'ורג' האריסון מסרטן, התכנסו חברים טובים שהם גם מוזיקאים טובים לקונצרט לזכרו. מפיקים מוזיקליים: דהאני האריסון (הבן) ואריק קלפטון, שגם משתתפים. בין המשתתפים: ראווי שנקר, ג'ף לין, טום פטי, בילי פרסטון, רינגו סטאר, פול מקרטני. אלה העובדות היבשות. במהלך הצפיה, אין עין שנשארת יבשה. (הקליפ לא לקוח מהמופע. מסתבר שביו טיוב אין את כל מה שאתה רוצה. רק קצת)





2) Elbow- The Seldom Seen Kid. 2008. אל תאמינו להייפ. אל תאמינו לכל אלה שאומרים שהאלבום הזה הוא אחד הטובים של העשור, ושהלהקה הזו נמצאת בשיאה כרגע, ושזה אלבום מרגש, ונפלא, ונוגע. אל תאמינו. תאזינו, ותראו שכל מילה אמת.





1) Bruce Springsteen- Born To Run. 1975. זה האלבום שהכי אהבתי בעשור הזה. זה האלבום שאני חוזר אליו שוב ושוב ושוב מאז שמעתי אותו לראשונה, באוקטובר 2005. יום אחד אולי אני ארחיב על האלבום הזה (ויש לי כל כך הרבה מה להרחיב). כרגע תיאלצו לסמוך על המילה שלי, בהסתמך על הרשימה המפוקפקת הזו עד כה: זה האלבום הכי טוב של העשור הזה. מי שיאזין לו, יזכה לכרטיס לגן עדן עוד בחייו.





והיו עוד המון דברים טובים ששמעתי בעשור הזה, אבל אין לי כוח. מי שרוצה, שישאל אותי.

זרנבוק

(נועם, שנה ותשעה חודשים לערך, לפני תספורת)

שחר של יום חדש

קווין פתח את הדלת בתנופה. האור נדלק אוטומטית- לבן, בוהק, קר. הוא מצמץ וסקר את החדר- לבן, עם מדפי נירוסטה קופסאות שימורים לרוב. זה היה החדר הלא נכון. קווין סגר את הדלת בעדינות, ופנה לדלת השניה שבמסדרון.

זו חייבת להיות הדלת הזו, הוא חשב לעצמו, שכן על הדלת השלישית והאחרונה היה כתוב "שירותים".

קווין פתח את הדלת, אם כך, והדליק את האור. מנורה צהובה וחסכונית נדלקה, והאירה חדר חמים למראה, בעל מעט רהיטי עץ כבדים ופשוטים. מספר מדריכים-למשתמש נראו על המדפים, ספר קריאה אחד, בכריכה רכה, ומולו, צמוד לקיר, שולחן, וכיסא מנהלים מסתובב.

השולחן היה ערום מחפצים, ובמרכזו כפתור אדום גדול ובודד.

זהו זה, חשב קווין בהתרגשות, זה הרגע. זה היעוד, זאת המטרה, זה הכפתור, זאת הסיבה, וזאת התוצאה.

מאות שעות- לא, אלפי שעות של נאומים, קמפיינים, קבלת החלטות, תרחישים, אסטרטגיות, וכל אלה נדמו כלא קיימים עבור קווין. הגיע הרגע. האומה מותקפת, והכפתור האדום נושא בקצהו את ההבטחה למהלומת תגובה עצמתית, נחושה, מנחמת, ומנצחת.

קווין נשא תפילה קצרה כשהוא עומד במקום. הוא סילק כל מחשבה ממוחו, וניגש בצעד נוקשה אל השולחן. הוא הושיט את ידו הימנית, ובשתי אצבעות לחץ על הכפתור האדום.

דבר לא קרה.

הלם, תדהמה, הפתעה, אי-אמון, רעד קל בברכיים. כל אלה הן תחושות ששמורות לרכי לבב, לאנשים מן השורה, ליריבים פוליטיים. קווין לא חשב לרגע שהוא צריך לחוש את כל אלה. במקום זה, הוא התמלא בזעם.

אלפי- לא, עשרות אלפי שעות של דיונים, אסטרטגיות, תרחישים, תכנונים, תרשימי זרימה, ותכניות לביצוע, וכל אלה היו הונאה אחת גדולה. קמפיין שלם שהתמקד בשאלה- "מי כשיר יותר לענות לטלפון בשלוש בבוקר"- הוא, או יריבו הרכרוכי. ואז- שלוש לפנות בוקר, הטלפון, ההתעוררות המהירה, ולבישת הבגדים היצוגיים ששמורים לאירועים מעין אלה (ביצוע מהיר ונחוש, ואז מסיבת עיתונאים נחושה לא פחות), הפמליה שמלווה אותו במסלול החירום- אמנם המרחק בין חדר השינה שלו לחדר החירום היה מסדרון אחד, אבל כחלק מההכנות לרגע הזה נבנה מסלול תת קרקעי מפותל, שיבלבל אף את המתוחכם שבאויבים. הפרידה מהפמליה- המבטים הקשוחים אך הנחושים, השפה התחתונה הרועדת קלות. הנאום הספונטני המתוכנן והקצר. ולבסוף- הכניסה לחדר, והביצוע החד, העוצמתי.

וכלום.

קוין התמלא שוב נחישות. מישהו- לא, מישהם- ישלמו במשרתם על הפיאסקו הזה. ראשים יעופו, שינויים יתבצעו, תכניות יתוכננו מחדש, כדי שהפעם הבאה תתבצע כמו שצריך.

אם תהיה הפעם הבאה.

קווין דווין האריסון (השלישי) חצה את המסדרון שפוף ונכנס לחדר השינה שלו. שחר של יום חדש עלה בחוץ כשקווין נרדם, מנהיג של המעצמה החזקה ביותר בעולם, שנשאר ללא מעצמה.

R.E.M- Accelerate

הם לא מבזבזים זמן: פתיחה רועמת של גיטרה חשמלית, בס-תופים, ומייקל סטייפ שר מלוא גרון. כך נפתח accelerateשל R.E.M השיר הפותח, "Living Well's The Best Revenge" , נשמע מאומץ טיפה, כאילו שהלהקה מתאמצת להוכיח שהיא מסוגלת לחזור לסאונד הגיטרות המחוספס שאיפיין אותה ב 15 השנים הראשונות לקיומה. אבל 2 השירים שבאים לאחר מכן, "Man Sized Wreath" ו "Supernatural Superserious", כבר נשמעים טבעיים לגמרי, ונהנים ממלודיות מצוינות וביצוע אנרגטי וחד (וגם מייק מילס, הבסיסט/ קלידן, בקולות רקע. ברוך שובך!). אפשר אפילו לסלוח להם על כך ש "Man Sized Wreath" ממצה את עצמו כבר אחרי דקה וחצי, ונגרר עוד דקה. הפזמון שלו פשוט מצוין. R.E.M מזכירים חבורה של קשישים שרוכבים על הארלי-דייוידסון, ומראים לכל העולם שכוחם עוד במותנם. זה בהחלט מרגש.

ואז באים עוד 8 שירים. חבל. (וקשישים שרוכבים על הארלי-דייוידסון זה אולי מרגש בהתחלה, אבל הופך לפאתטי מהר מאד אחר כך).

מטגן החצילים מלה-פאס

הרעש היה עמום ומרוחק בהתחלה, אבל הוא התקרב: רגליים פוסעות על המדרכה, כדור מוקפץ בקצב אחיד, קולות מדברים, מתווכחים, צועקים. קבוצה של שמונה ילדים וילדות עברה את העיקול, והתחילה להתקרב על הבית הישן בן שלוש הקומות שבקצה הרחוב. ילדים הם ילדים, בכל העולם: לא מודעים לחלוטין לסביבה, למוסכמות, לשעה. ויכוח קולני נעשה קולני יותר. צעקות, לעוד, עוד צעקות, ורעש הפסיעות על המדרכה, שהלך והתחזק, הלך והתחזק. 14:00 בצהריים, סוף היום בבית הספר.

האישה הקשישה שבקומה השניה של הבנין התהפכה לצד השני, והמשיכה לישון: היא היתה חרשת כמעט לגמרי, והרעש בחוץ לא הגיעה אל אזניה, או אל תודעתה. מבחינתה, יכולים היו לריב גם ליד מיטתה.

****************************

חוליו, מטגן החצילים מלה-פאס, הדליק את האש, והניח עליה מחבת מלא בשמן. לאחר מספר דקות, שנדמו כנצח, הוא הניח במיומנות פרוסות חציל סגולות על המחבת והשמן. לא עבר זמן רב, וריח החצילים מילא את המטבח, את הדירה, את הבנין- ריח מסריח של חצילים מטוגנים. חוליו היה תתרן. לא היה לו מושג שהריח כל כך נורא. אילולא היה תתרן, אולי היה בוחר במקצוע אחר. אילולא היה דביל, אולי היה בוחר במקצוע נורמלי.

לאחר 10 דקות, שנדמו כנצח, חוליו נאנח: איש מלבדו לא היה בבית, והוא שנא חצילים. הוא כיבה את האש, השליך את החצילים לפח, שטף את המחבת, והלך לישון.

דביל, כבר כתבתי .

(מרחוק נשמע רעש עמום:רגליים פוסעות על המדרכה, כדור מוקפץ בקצב אחיד, קולות מדברים, מתווכחים, צועקים. קבוצה של שמונה ילדים וילדות עברה את העיקול. חוליו הוא אמנם מטגן חצילים תתרן ודביל, אבל לא חרש. בעוד כמה דקות תחרב גם שנת הצהריים שלו)

הרעמה

את הבלוג הזה אף אחד לא יקרא.

הבלוג הזה חסר כיוון או מטרה. הוא גחמה של רגע. הוא לא יתעדכן בקביעות, ואולי לא יתעדכן כלל.

לבעל הבלוג אין מטרה או כיוון בקשר לאופיו של הבלוג. הבלוג לא ישקף את אופיו של הכותב, את תחביביו והעדפותיו, או ינסה לענין קוראים ומגיבים על מנת לצבור קהל וליצור קהילה, או דיון, או ויכוח.

תכני הבלוג יהיו אקלקטיים, שלא לומר סתמיים, שלא לומר מיותרים לגמרי.הבלוג הזה הוא אפילו לא תוצר של גרפומניה- הוא פשוט יהיה כאן, במרחב הוירטואלי, שרירותי וסתמי.

תהנו. או שלא.