יום ראשון, 4 במאי 2008

מטגן החצילים מלה-פאס

הרעש היה עמום ומרוחק בהתחלה, אבל הוא התקרב: רגליים פוסעות על המדרכה, כדור מוקפץ בקצב אחיד, קולות מדברים, מתווכחים, צועקים. קבוצה של שמונה ילדים וילדות עברה את העיקול, והתחילה להתקרב על הבית הישן בן שלוש הקומות שבקצה הרחוב. ילדים הם ילדים, בכל העולם: לא מודעים לחלוטין לסביבה, למוסכמות, לשעה. ויכוח קולני נעשה קולני יותר. צעקות, לעוד, עוד צעקות, ורעש הפסיעות על המדרכה, שהלך והתחזק, הלך והתחזק. 14:00 בצהריים, סוף היום בבית הספר.

האישה הקשישה שבקומה השניה של הבנין התהפכה לצד השני, והמשיכה לישון: היא היתה חרשת כמעט לגמרי, והרעש בחוץ לא הגיעה אל אזניה, או אל תודעתה. מבחינתה, יכולים היו לריב גם ליד מיטתה.

****************************

חוליו, מטגן החצילים מלה-פאס, הדליק את האש, והניח עליה מחבת מלא בשמן. לאחר מספר דקות, שנדמו כנצח, הוא הניח במיומנות פרוסות חציל סגולות על המחבת והשמן. לא עבר זמן רב, וריח החצילים מילא את המטבח, את הדירה, את הבנין- ריח מסריח של חצילים מטוגנים. חוליו היה תתרן. לא היה לו מושג שהריח כל כך נורא. אילולא היה תתרן, אולי היה בוחר במקצוע אחר. אילולא היה דביל, אולי היה בוחר במקצוע נורמלי.

לאחר 10 דקות, שנדמו כנצח, חוליו נאנח: איש מלבדו לא היה בבית, והוא שנא חצילים. הוא כיבה את האש, השליך את החצילים לפח, שטף את המחבת, והלך לישון.

דביל, כבר כתבתי .

(מרחוק נשמע רעש עמום:רגליים פוסעות על המדרכה, כדור מוקפץ בקצב אחיד, קולות מדברים, מתווכחים, צועקים. קבוצה של שמונה ילדים וילדות עברה את העיקול. חוליו הוא אמנם מטגן חצילים תתרן ודביל, אבל לא חרש. בעוד כמה דקות תחרב גם שנת הצהריים שלו)

יום חמישי, 1 במאי 2008

הרעמה

את הבלוג הזה אף אחד לא יקרא.


הבלוג הזה חסר כיוון או מטרה. הוא גחמה של רגע. הוא לא יתעדכן בקביעות, ואולי לא יתעדכן כלל.


לבעל הבלוג אין מטרה או כיוון בקשר לאופיו של הבלוג. הבלוג לא ישקף את אופיו של הכותב, את תחביביו והעדפותיו, או ינסה לענין קוראים ומגיבים על מנת לצבור קהל וליצור קהילה, או דיון, או ויכוח.


תכני הבלוג יהיו אקלקטיים, שלא לומר סתמיים, שלא לומר מיותרים לגמרי.הבלוג הזה הוא אפילו לא תוצר של גרפומניה- הוא פשוט יהיה כאן, במרחב הוירטואלי, שרירותי וסתמי.



תהנו. או שלא.