יום שני, 13 בפברואר 2017

השמאל הישראלי מודיע בתדהמה

השמאל הישראלי מודיע בתדהמה: מדינת ישראל השתגעה לגמרי. אחרי זמן רב, אפילו רב מדי, מתחילה ממשלת הימין, ובכן, לנהוג כממשלת ימין: חידוש הבניה הישראלית בהתנחלויות בתוספת "חוק ההסדרה" שמסדיר חוקית את משטר האפרטהייד בגדה המערבית, יחד עם עוד מטח יעיל של רדיפה והשתקה כנגד "השטן הגדול": ארגון "שוברים שתיקה". ברקע אפשר לשמוע את חברי מפלגת השלטון בפועל, "הבית היהודי", מתכננים את מהלכיהם הבאים- הכשרה פורמלית של עקיפת בג"ץ וגם התקדמות לקראת סיפוח ברמה כזאת או אחרת של שטחים (או "השטחים ה")כבושים. ראש הממשלה בפועל, נפתלי בנט, עסוק עד מעל לראשו: הוא כבר בונה ציבורית את מלחמת עזה השניה בקיץ הקרוב, מתדרך את שר החוץ נתניהו לקראת פגישתו של האחרון עם נשיא ארה"ב החדש, ובכובעו כשר חינוך הוא משרטט בנחישות ובעקביות את מתווה החינוך של כלל ילדי ישראל לפי חזונו היהודי-משיחי.


אילו השמאל הישראלי היה גוף אנושי, אפשר היה לראות את פיו פעור, עיניו פקוחות לרווחה בהשתוממות, והבעה של תמהון ויאוש על פניו. לזכותם של אנשי השמאל הישראלי אפשר לומר שהם לא יושבים בבית בחיבוק ידיים: הם מציפים את הרשתות החברתיות, הבלוגים, וגם את עיתון הבית ("הארץ") במטח של טקסטים או פוסטים זועמים, נוקבים, קודרים, שנונים, מתריעים, אנליטיים ומרירים עם קורטוב של ציניות. אין ספק: האינטלקט השמאלי-ישראלי עולה על גדותיו בשבוע-שבועיים האחרונים, והכל בזכות ממשלת ישראל.


הבעיה מתחילה כשהשמאל הישראלי צריך גם לפעול. אילו היה מדובר בגוף אנושי, היה השמאל מגלה לתדהמתו (בפעם השניה) שהמוח רוצה לפעול, אבל אין ידיים: הן פשוט לא קיימות. קצת מזכיר סצינה מהסרט "מונטי פיית'ון והגביע הקדוש", שבה דמות בשם "האביר השחור" מתעקשת שהמלך ארת'ור לא יכול לעבור ביער, למרות שהמלך קצץ זה עתה את שתי זרועותיו.


אז לאן נעלמו הזרועות? האמת העצובה היא שהזרועות נעלמו לפני 17 שנה בערך, עת ריסק אהוד ברק את מחנה השלום על קרחון "הסדר הקבע" הכושל שלו, ואז העלה את המחנה באש האינתיפאדה השניה. בימים ההם איבד המחנה את האג'נדה המדינית-בטחונית שלו, ומעולם לא גיבש אג'נדה חלופית. במקום זאת, השמאל הישראלי חי על תמהיל של שני מצבי צבירה: זחיחות, כלומר: אמירות מסוג "אמרנו לכם" כל פעם שאיזה גוי (נשיא ארה"ב, שרת החוץ השבדית) מביע אי נחת ממדיניות ישראל בשטחים הכבושים, והתקרבנות מנוסחת היטב, כלומר: צעקות מסוג "סתימת פיות!", "פאשיזם!", "נאציזם!" אחת לכמה זמן.


אז אם נסכם עד כה: כבר 17 שנה שאין לשמאל הישראלי מה למכור לציבור הישראלי. כמעט.


כלומר: היתה פעם אחת שכן היה לו, לשמאל מה למכור. הפעם ההיא גרמה לראש הממשלה להפוך את מדיניותו ב 180 מעלות. וארחיב:


מי שחושב שהימים הנוכחיים, עם נשיא רפובליקני פרו-ישראלי וממשלת ימין דורסנית, הם הרע במירעו, כבר שכח את שנת 2003: ישראל היתה אז בעיצומה של אינתיפאדה קטלנית שגבתה חיים של כ 1000 ישראלים. נשיא ארה"ב ,ג'ורג' וו. בוש, תמך בגלוי בפעולות הצבאיות/תוקפניות של מדינת ישראל, והביע תיעוב גלוי כלפי הפלסטינים ומנהיגם, יאסר ערפאת. המילים "תהליך מדיני" לא היו קיימות בלקסיקון של ממשל בוש. במקביל שקד בוש על מלחמה גדולה בעיראק, שאמורה היתה לשנות את המצב הגיאו-פוליטי במזה"ת מעיקרו. בישראל עצמה שלט ראש הממשלה הימני ביותר אי פעם, אריאל שרון, ובבחירות שנערכו בינואר 2003 הוא זכה ברוב גדול שאיפשר לו להחליף את קואליציית הטלאים שלו מ 2001 בממשלת ימין-מרכז הומוגנית ונוחה במיוחד. הנצחון הגדול שלו היה גם על יריבו העיקרי, עמרם מצנע ממפלגת העבודה, שבקמפיין הבחירות העלה על נס תכנית מדינית-בטחונית של נסיגה חד צדדית מרצועת עזה בתוך שנה, באם משא ומתן לא יעלה יפה. שרון ניגב את הרצפה (הפוליטית) עם מצנע ומפלגתו, כשהוא מוליך את הליכוד למספר עצום של מנדטים- 38-  מול 19 בלבד של מפלגת העבודה.


אז מה גרם לו, לאריאל שרון, לאמץ בתוך כשנה את תכניתו המדינית של יריבו מבחירות 2003, יריב שאותו הוא הכניע ללא תנאי?


(הערה חשובה: שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים עלול להפוך לאמת. טענת מחנה הימין כאילו הנסיגה מרצועת עזה נהגתה ובוצעה כדי להגן על אריאל שרון מכתבי אישום נאמרה כל כך הרבה פעמים, וגם קיבלה חיזוק מאמירה אומללה ויהירה של יוסי שריד, "עומק העקירה כעומק החקירה", עד שקיבלה תוקף של אמת עובדתית. אבל הטיעון הזה לא עומד במבחן הכרוניקה: שרון העניק ל"תכנית ההתנתקות" פומבי בדצמבר 2003 ואז שוב בפברואר 2004. ארבעה חודשים לאחר מכן,  ביוני 2004, סגר היועץ המשפטי מני מזוז את תיקיו הפליליים של שרון בפרקליטות, ושרון היה חופשי מכל איום משפטי שהוא. שרון יכול היה למסמס את "תכנית ההתנתקות" באלף נימוקים- מדיניים, בטחוניים, מה לא. ועדיין, הוא בחר לממש אותה עד הסוף).


המפתח לשינוי הזה נמצא בראיון שהעניק דב וייסגלס, יועצו הבכיר של שרון, לארי שביט ולעיתון "הארץ" באוקטובר 2004. העיתוי של הראיון מצוין: ממש בנקודת האמצע שבין ההכרזה על ההתנתקות, בתחילת שנת 2004, לביצועה בפועל, בקיץ 2005. פיסקת המפתח היא זו:


"... בסתיו 2003 אנחנו מבינים שהכל תקוע. ולמרות שעל פי הניטור האמריקאי האשמה רובצת על הפלשתינאים ולא עלינו, אריק תופש שהמציאות הזו לא תחזיק מעמד. שלא יניחו לנו. לא ירפו מאיתנו. הזמן עובד לרעתנו. ויש שחיקה בינלאומית, יש שחיקה פנימית. בארץ בינתיים הכל קורס. הכלכלה על הקרשים. וכשמופיעה יוזמת ז'נווה יש לה תמיכה רחבה. ופה קופצים עליך מכתבי קצינים ופה מכתבי טייסים ופה מכתבי מטכ"ליסטים. ואלה לא צעירים מוזרים עם קוקו ירוק ועגיל באף שריח כבד של גראס אופף אותם. אלה אנשים כמו הקבוצה של ספקטור. באמת מיטב הנוער".


אז מה יש לנו, אי שם בשלהי 2003? מתקפה דו זרועית מצד שמאל: פלטפורמה מדינית מפורטת בגיבוי בינלאומי, היא "יוזמת ז'נבה", יחד עם התקפה על קודש הקודשים- צה"ל- ועל מדיניות ההרג חסר ההבחנה שלו בגדה וברצועה. וכל זה, בעיצומה של מערכה מדממת במיוחד בינינו לבין הפלסטינים, מערכה שהוגדרה ע"י הזרם המרכזי הישראלי- ראש ממשלה, שר בטחון, רמטכ"ל- כ"מערכה על עצם קיומנו, ממש כמו ב 1948". והמתקפה הזאת עבדה ושלחה את אריאל שרון לחישוב מסלול מחדש, מסלול שבסופו יצאה ישראל מרצועת עזה ללא תנאי.


הצלחה? שמפניות? לא כל כך מהר. "תכנית ההתנתקות" של שרון אכן הגשימה את מטרתה העיקרית: חיסולה הציבורי של יוזמת ז'נבה. היוזמה הזאת לא קיימת בשיח הפנים ישראלי, אפילו לא בשמאל. היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. במקביל, צה"ל ומשרד הבטחון פעלו בנחרצות כדי להקטין את סיכויי "מגיפת הסרבנות" הבאה: הניהול היומיומי של הכיבוש הועבר לידי "חטיבת כפיר" שהפכה לחטיבה היעודית לעניין זה, מה שהקטין את הצורך ואת ההימצאות בשטח של יחידות סדירות סטנדרטיות, שלא לדבר על יחידות מילואים. מכיוון שהחטיבה היא "כוח כיבוש" יעודי, הפרופיל האנושי של המשרתים בה הוא של צעירים חדורי מוטיבציה ששמחים להיות "כח כיבוש" יעודי: נח"ל חרדי (שם קוד לצעירים חרדים-לאומיים), וצעירים שמפלרטטים, ברמות שונות, עם ארגונים כמו "לה פמיליה" ו"להב"ה". התוצאה: הרבה פחות ביקורת פנימית ביחידות הצבאיות על הפרקטיקה של "ניהול הכיבוש" מצד אחד, והרבה יותר אגרסיביות, לפעמים אגרסיביות רצחנית, בפרקטיקה הזאת עצמה. ג'ון בראון סיכם יפה מאד את ההיסטוריה של החטיבה בגדה המערבית מאז שקמה ועד היום.


אז כך נקטעו זרועותיו של השמאל הישראלי: נטול פלטפורמה מדינית של ממש, וממודר מפרקטיקת "ניהול הכיבוש", קל יותר לימין ליישם את חזונו המדיני-משיחי מחד, ולהעלים תופעות של ביקורת על צה"ל מהסוג של ארגון "שוברים שתיקה" ההולך ומידלדל ממילא מאידך.
מצד שני, אנחנו יודעים מה צריך כדי להשפיע על השיח הפנים-ישראלי, וגם על המדיניות בסופו של דבר: לבנות פלטפורמה מדינית חדשה ע"י משא ומתן ישיר בין נציגי האופוזיציה בישראל לנציגים מוכרים של הפלסטינים תחת מטריה בינלאומית כלשהי, ולהחזיר לשיח הציבורי את הדיבור על סירוב לשרת בצה"ל כל עוד הוא ממשיך בפרקטיקת הכיבוש. שני הדברים צריכים להיות משולבים אחד בשני ולא בלתי תלויים, אחרת הם לא יהיו אפקטיביים. איך עושים את זה? בקרוב, במאמר אחר.