וינסנט פסע בחשש אל עבר האש. מנורות הרחוב היו שרופות בחלקן, ואלו מהן שפעלו הטילו אור לבן קלוש על הרחוב. האש הפיצה אור כתום בוהק שנבע ממרכז השריפה. יחד עם האור נישא גם ריח האשפה ששימשה למקור הבעירה. ככל שהתקרב אל האש גבר גם חומה, אך וינסנט לא חש בו.
הוא פסע כדי מרחק נגיעה מן האש, ונעצר. משהו בתוכו רטט, אבל הוא לא הצליח להבין מה הוא, וגם לא הצליח להתעלם מן הרטט לגמרי. הוא הרים את ידו הימנית בהיסוס, וקירב אותה אט אט אל האור והחום של הבעירה. לבסוף הכניס אותה אל תוך האש.
האש השמיעה רחש, מעין שריקה. כאילו ידעה לחוש בכניסתו של גוף זר ומאיים אל תוכה. היא ליחכה את ידו של וינסנט, חרכה את עורו, פקקה את עצמותיו, השחיתה את בשרו. וינסנט לא נע. הוא עמד דקות ארוכות, מביט אל תוך האש אך לא רואה אותה, ידו הימנית ישרה, ניצבת בתוך הבעירה המאכלת.
לבסוף הוציא את היד, והתרחק מעט, מתבונן ביד המלובנת, שעדיין העלתה עשן. הוא בחן במבטו הריק את היד,רואה כיצד נעלם שחור הבשר והופך לאדום, העצמות היבשות מתכסות לחלוחית, והעור מכסה את היד מחדש, חוזר ומעניק לה את הנשיקה הסופית של החיות. נדמה כי האש נמכה, התקררה, משפילה את רוחה בפני החיזיון.
אז ידע כי הוא בן אלמוות.
**********************
מרחוק נראה היה אדם מהלך אל יעדו, אבל וינסנט פסע מתוך הכרח, מוחו מתקשה לצייר את תמונת התכלית הגדולה. האוכל התמוסס בפיו והיה לחול, המים שנגעו בגרונו, מנסים לשווא לטהר את טעם האפר, עוררו את רפלקס ההקאה והוטחו אל מחוץ לגוף. חושיו קהו, נשימותיו היו רפות, בלתי מורגשות, כאילו המכניזם הגדול של הגוף פועל ללא נשמה. הוא לא הרגיש עצב, זעם, תקווה, תשוקה, דחיפות, עייפות או התרגשות. הוא נע קדימה, מודע לצורך שלו להיפרע מאותה חבורה שהמפגש הראשון שלו איתה היה גם המפגש האחרון. נעמי, אלברט, ג'רמי ומיה היו זיכרון עשן בירכתי תודעתו שהיבהבה לעתים כמו רמץ קלוש במדורה גוועת. הבזקי הזיכרון והידיעה גרמו לו לטלטלות פתאומיות, אך נדמה כי אלה הלכו ושככו. הליכתו התייצבה, קיבלה מקצב משלה. עוד מעט יחל לבצע את אשר בגינו חזר להלך ברחובות העיר המקוללת.
*********************
מועדון "השמש האדומה" המה מבקרים. שותים, משחקים, שרים, מתקוטטים. נדמה כי פעימת החיים של העיר נדחסת אל תוך המועדון, ניזונה מכדוריות אדם קהות חושים, מזינה את הבל המיאוס והריקבון העולה תמיד מהמדרכות והכבישים. ג'ימי ג'יי היה שם עם שלושת חבריו, ממוקמים במרכז המועדון. על שולחנם נסמכו מלחכי פנכה, נערים ראוותניים ומפוחדים,ונערות גאות וקהות. המלצריות הוזמנו אל השולחן, ונשלחו ממנו עם הזמנה נוספת למשקה, לרוב מלווה בעלבון גס או בצביטה. ג'ימי ג'יי ידע כי הוא ליבו של המועדון, וקורי העכביש הרעילים שלו לכדו את כל באיו. אלה נעו במחול שנראה היה כאילו מציית למוזיקה הקולנית והתפלה העולה מן הרמקולים, אך למעשה היה אוסף תנועות נואשות, חסרות סיכוי, שתכליתן להשתחרר מהכישוף הדביק.
מבחוץ ניתן היה לראות את האורות המתחלפים של המועדון, ולשמוע את המולת הקהל, עוצמתה עולה ויורדת חליפות. מועדון "השמש האדומה", כמו העיר, נשם את נשימותיו האחרונות.
