אני מודה- שמחתי על הנצחון של נבחרת קפריסין על נבחרת ישראל.
אין לי שום דבר נגד אלי גוטמן. אני חושב שהוא מאמן ואיש מקצוע מצוין, וחבל לי שביזבז 4 שנים מחייו המקצועיים על הנבחרת, במקום להיות מאמן הליגה הטוב שהוא בארץ (באר שבע? חיפה?) או באירופה. אין לי גם שום דבר בעד או נגד שחקני נבחרת ישראל, שמתחלקים, בגדול, לשניים: ערסים מהסוג שעדיף לא לפגוש ברחוב או על הדשא, וטמבלים חביבים שלא הזיקו לאף אחד ולא באמת מעניינים מישהו (יש לי חיבה מסויימת לתומר חמד בגלל עברו החיפאי. כל השאר באמת שלא מעניינים אותי).
לעומת זאת, יש לי הרבה מאד נגד הפסיכוזה הלאומית מסביב לנבחרת ישראל בכדורגל. קשה להאמין, אבל הכדורגל הישראלי רשם התקדמות מקצועית עקבית ב 20+ השנים הראשונות לקיומו, התקדמות שהתבטאה בשני הישגים חשובים: רבע גמר אולימפיאדה ב 1968 (וכמעט כמעט מדליה), ועליה למונדיאל 1970. 45 שנים לאחר מכן, נבחרת ישראל היא מקרה אבוד, וחבל להשקיע בה משאבים מקצועיים או רגשיים: אין לה סיכוי לרשום הצלחה עקבית כלשהי, וגם אם בדרך נס היא תעפיל למונדיאל (נניח) היא תתבזה בשלב הבתים המוקדם. את הפגר הזה עדיף לקבור מאחורינו ולהעמיד פנים כאילו הוא מעולם לא התקיים אחרי קיץ 1970.
גם הכדורגלן הישראלי הוא יצור מוגבל (מקצועית), ואין שום תרופת פלא או דרך שתשפר אותו. דיבורים מהסוג של "צריך לבצע חריש עמוק כבר ברמת הילדים/נוער" הם גם מובנים מאליהם, וגם לעולם לא יקרו. הם חלק מהדיון העקר והמיותר מסביב לחלקים של הכדורגל הישראלי- הנבחרת, השחקנים- שעדיף שלא יתקיימו.
אבל רגע לפני שמכבים את האור על מה שאנחנו קוראים "הכדורגל הישראלי", צריך לזכור שאם ברמה הלאומית (נבחרת, שחקנים) העסק אבוד, הרי שבכל הנוגע לליגת העל הישראלית- יש הרבה מה לעשות. ההבדל בין השניים נעוץ גם ביכולת להיעזר באנשי מקצוע ושחקנים לא ישראלים, וגם בתפקיד שממלאת הליגה, תפקיד מסחרי ובידורי.
בעבר אפשר היה להגיד שליגות הן המראה של היחס וההתפתחות של הכדורגל בתוך המדינה (כל מדינה)- הן הציגו בעיקר שחקנים מקומיים, והטובים שבשחקנים האלה שיחקו בליגה העליונה. כיום, בעידן של כדורגל מקצועני, בעלות פרטית, וריבוי שחקנים לא מקומיים, אפשר להתייחס לליגה העליונה כמוצר גלובלי שצריך להתחרות ב"שוק ליגות הכדורגל". מוצר כזה אפשר וצריך לשפר:
- צריך להקטין את התלות בשחקנים מקומיים. כשמאגר השחקנים שלך קטן ומגיע בעיקר ממדינה אחת, אז יש מבחר איכותי פחות ויקר יותר של שחקנים. הגדלת המאגר, כלומר: הגדלת מספר הזרים שרשאים לשחק בליגת העל תאפשר גיוס של שחקנים מוכשרים יותר מצד אחד, ויקרים פחות מצד שני. שחקן כדורגל זר, אגב, לא חייב להיות טוב יותר ממקבילו הישראלי. הוא יכול להיות בדיוק באותה הרמה, אלא שהוא יעלה פחות.
- צריך להקטין את מספר הקבוצות בליגת העל. ריבוי קבוצות מאפשר להרבה שחקנים ישראליים לשחק ב"רמה הגבוהה ביותר בישראל" כביכול. אלא שהרמה הזאת נמוכה יחסית. בנוסף לכך, מספר הקבוצות שיכולות להרוויח ממיקומן ולהגיע למפעל אירופאי הוא ארבע. כל השאר נידונות לשוטט על הדשא ללא תכלית במקרה הטוב, או להיאבק נגד הירידה לליגת המשנה במקרה הפחות טוב.
ליגת העל כיום כוללת 14 קבוצות. בעבר היא כללה 16, וכיום יש דיבורים על צמצום שלה ל 12 קבוצות. אני אומר- הכיוון הוא נכון, ומצריך עוד " קוועץ' " אחד.
- צריך להפריד את ליגת העל מהליגה שמתחתיה, ולא לאפשר ירידה אוטומטית של הקבוצות האחרונות. זאת משום שבליגה קטנה, מתחת לשכבת הצמרת המובהקת (3-4 קבוצות), שאר הקבוצות מוצאות את עצמן מהר מאד בסכנת הידרדרות לשני המקומות האחרונים, שמובילים לירידה לליגת המשנה. המצב הזה גוזר טקטיקות משחק הגנתיות וזהירות, שכן לרוב הקבוצות יש בעיקר מה להפסיד. אילו ידעו הקבוצות שגם הישגים דלים לא גוזרים בהכרח ירידה לליגת המשנה, הן יוכלו לפחד פחות, ולשחק כדורגל טוב יותר.
לאור הניתוח שלי, ליגת העל צריכה להראות כך:
1) 10 קבוצות שמשחקות ביניהם ארבעה סיבובים מלאים (אין צורך בפליי-אוף).
2) ללא יורדות אוטומטיות- שתי האחרונות בסוף כל עונה ישחקו בפלייאוף עם שתי הראשונות מליגת המשנה.
3) ועם שבעה ואפילו שמונה שחקני כדורגל זרים בכל קבוצה.
ליגה כזאת טובה:
- לקהל, שיקבל קבוצות עם שחקנים איכותיים יותר ולפיכך יהנה מרמת כדורגל גבוהה יותר.
- למשקיעים, שידעו שהשקעה בקבוצת כדורגל יכולה לשאת דיבידנדים (כמעט) מידיים- קבוצת תחתית תצטרך לדלג 4-5 מקומות בלבד על מנת להגיע לאירופה. היא תוכל לעשות את זה, כאמור, ע"י בחירה נכונה של שחקנים זרים.
- לשחקנים הזרים, שיוכלו לחלום על אפשרות לחשיפה אירופאית אל מול החלופות בליגות כמו ליגת המשנה באנגליה, או הליגה האוסטרית (המתחרות האמיתיות של ליגת העל הישראלית).
- לרשתות הטלוויזיה, שיהנו ממוצר איכותי יותר, ולכן גם נצפה יותר, מה שבתורו יוכל להגדיל את הסכומים שמשולמים למנהלת הליגה עבור זכויות שידור.
ליגה כזאת פחות טובה:
- לשחקן הישראלי, שלפתע יגלה שכישוריו מספיקים לפחות קבוצות, ובפחות כסף. מדובר פה בפיצוץ בועת הכדורגל הישראלי, ובהתאמת היכולת המקצועית של הכדורגלן הישראלי לפוטנציאל ההשתכרות שלו ולעניין שמגלים בו הצופים.
- לנבחרת ישראל בכדורגל, שתהנה משחקנים טובים פחות, אבל בינינו- למי איכפת?
ליגת העל תהפוך, כאמור, למוצר איכותי ומעניין: מהודקת, הישגית, תחרותית. שחקנים ישראליים ישתלבו בה רק בגלל שהם טובים מספיק לשחק ברמה העליונה, בלי הנחות ובלי קיצורי דרך. השאר יוכלו להיקלט בליגת המשנה שתכיל 16 קבוצות עם ארבעה או חמישה זרים לכל היותר. הבונוס של עליית הרמה יהיה הגדלת הסיכויים של קבוצות ישראליות לפתח קמפיין אירופאי ראוי, ולא להרגיש כאילו הם הקבצן הרטוב והמלוכלך שנכנס לאחוזה המפוארת רק כי לבעלי הבית לא היה נעים להשאיר אותו בחוץ.
הקהל ירוויח, הקבוצות ירוויחו, הכדורגל הישראלי ירוויח- מי ירים את הכפפה?
אין לי שום דבר נגד אלי גוטמן. אני חושב שהוא מאמן ואיש מקצוע מצוין, וחבל לי שביזבז 4 שנים מחייו המקצועיים על הנבחרת, במקום להיות מאמן הליגה הטוב שהוא בארץ (באר שבע? חיפה?) או באירופה. אין לי גם שום דבר בעד או נגד שחקני נבחרת ישראל, שמתחלקים, בגדול, לשניים: ערסים מהסוג שעדיף לא לפגוש ברחוב או על הדשא, וטמבלים חביבים שלא הזיקו לאף אחד ולא באמת מעניינים מישהו (יש לי חיבה מסויימת לתומר חמד בגלל עברו החיפאי. כל השאר באמת שלא מעניינים אותי).
לעומת זאת, יש לי הרבה מאד נגד הפסיכוזה הלאומית מסביב לנבחרת ישראל בכדורגל. קשה להאמין, אבל הכדורגל הישראלי רשם התקדמות מקצועית עקבית ב 20+ השנים הראשונות לקיומו, התקדמות שהתבטאה בשני הישגים חשובים: רבע גמר אולימפיאדה ב 1968 (וכמעט כמעט מדליה), ועליה למונדיאל 1970. 45 שנים לאחר מכן, נבחרת ישראל היא מקרה אבוד, וחבל להשקיע בה משאבים מקצועיים או רגשיים: אין לה סיכוי לרשום הצלחה עקבית כלשהי, וגם אם בדרך נס היא תעפיל למונדיאל (נניח) היא תתבזה בשלב הבתים המוקדם. את הפגר הזה עדיף לקבור מאחורינו ולהעמיד פנים כאילו הוא מעולם לא התקיים אחרי קיץ 1970.
גם הכדורגלן הישראלי הוא יצור מוגבל (מקצועית), ואין שום תרופת פלא או דרך שתשפר אותו. דיבורים מהסוג של "צריך לבצע חריש עמוק כבר ברמת הילדים/נוער" הם גם מובנים מאליהם, וגם לעולם לא יקרו. הם חלק מהדיון העקר והמיותר מסביב לחלקים של הכדורגל הישראלי- הנבחרת, השחקנים- שעדיף שלא יתקיימו.
אבל רגע לפני שמכבים את האור על מה שאנחנו קוראים "הכדורגל הישראלי", צריך לזכור שאם ברמה הלאומית (נבחרת, שחקנים) העסק אבוד, הרי שבכל הנוגע לליגת העל הישראלית- יש הרבה מה לעשות. ההבדל בין השניים נעוץ גם ביכולת להיעזר באנשי מקצוע ושחקנים לא ישראלים, וגם בתפקיד שממלאת הליגה, תפקיד מסחרי ובידורי.
בעבר אפשר היה להגיד שליגות הן המראה של היחס וההתפתחות של הכדורגל בתוך המדינה (כל מדינה)- הן הציגו בעיקר שחקנים מקומיים, והטובים שבשחקנים האלה שיחקו בליגה העליונה. כיום, בעידן של כדורגל מקצועני, בעלות פרטית, וריבוי שחקנים לא מקומיים, אפשר להתייחס לליגה העליונה כמוצר גלובלי שצריך להתחרות ב"שוק ליגות הכדורגל". מוצר כזה אפשר וצריך לשפר:
- צריך להקטין את התלות בשחקנים מקומיים. כשמאגר השחקנים שלך קטן ומגיע בעיקר ממדינה אחת, אז יש מבחר איכותי פחות ויקר יותר של שחקנים. הגדלת המאגר, כלומר: הגדלת מספר הזרים שרשאים לשחק בליגת העל תאפשר גיוס של שחקנים מוכשרים יותר מצד אחד, ויקרים פחות מצד שני. שחקן כדורגל זר, אגב, לא חייב להיות טוב יותר ממקבילו הישראלי. הוא יכול להיות בדיוק באותה הרמה, אלא שהוא יעלה פחות.
- צריך להקטין את מספר הקבוצות בליגת העל. ריבוי קבוצות מאפשר להרבה שחקנים ישראליים לשחק ב"רמה הגבוהה ביותר בישראל" כביכול. אלא שהרמה הזאת נמוכה יחסית. בנוסף לכך, מספר הקבוצות שיכולות להרוויח ממיקומן ולהגיע למפעל אירופאי הוא ארבע. כל השאר נידונות לשוטט על הדשא ללא תכלית במקרה הטוב, או להיאבק נגד הירידה לליגת המשנה במקרה הפחות טוב.
ליגת העל כיום כוללת 14 קבוצות. בעבר היא כללה 16, וכיום יש דיבורים על צמצום שלה ל 12 קבוצות. אני אומר- הכיוון הוא נכון, ומצריך עוד " קוועץ' " אחד.
- צריך להפריד את ליגת העל מהליגה שמתחתיה, ולא לאפשר ירידה אוטומטית של הקבוצות האחרונות. זאת משום שבליגה קטנה, מתחת לשכבת הצמרת המובהקת (3-4 קבוצות), שאר הקבוצות מוצאות את עצמן מהר מאד בסכנת הידרדרות לשני המקומות האחרונים, שמובילים לירידה לליגת המשנה. המצב הזה גוזר טקטיקות משחק הגנתיות וזהירות, שכן לרוב הקבוצות יש בעיקר מה להפסיד. אילו ידעו הקבוצות שגם הישגים דלים לא גוזרים בהכרח ירידה לליגת המשנה, הן יוכלו לפחד פחות, ולשחק כדורגל טוב יותר.
לאור הניתוח שלי, ליגת העל צריכה להראות כך:
1) 10 קבוצות שמשחקות ביניהם ארבעה סיבובים מלאים (אין צורך בפליי-אוף).
2) ללא יורדות אוטומטיות- שתי האחרונות בסוף כל עונה ישחקו בפלייאוף עם שתי הראשונות מליגת המשנה.
3) ועם שבעה ואפילו שמונה שחקני כדורגל זרים בכל קבוצה.
ליגה כזאת טובה:
- לקהל, שיקבל קבוצות עם שחקנים איכותיים יותר ולפיכך יהנה מרמת כדורגל גבוהה יותר.
- למשקיעים, שידעו שהשקעה בקבוצת כדורגל יכולה לשאת דיבידנדים (כמעט) מידיים- קבוצת תחתית תצטרך לדלג 4-5 מקומות בלבד על מנת להגיע לאירופה. היא תוכל לעשות את זה, כאמור, ע"י בחירה נכונה של שחקנים זרים.
- לשחקנים הזרים, שיוכלו לחלום על אפשרות לחשיפה אירופאית אל מול החלופות בליגות כמו ליגת המשנה באנגליה, או הליגה האוסטרית (המתחרות האמיתיות של ליגת העל הישראלית).
- לרשתות הטלוויזיה, שיהנו ממוצר איכותי יותר, ולכן גם נצפה יותר, מה שבתורו יוכל להגדיל את הסכומים שמשולמים למנהלת הליגה עבור זכויות שידור.
ליגה כזאת פחות טובה:
- לשחקן הישראלי, שלפתע יגלה שכישוריו מספיקים לפחות קבוצות, ובפחות כסף. מדובר פה בפיצוץ בועת הכדורגל הישראלי, ובהתאמת היכולת המקצועית של הכדורגלן הישראלי לפוטנציאל ההשתכרות שלו ולעניין שמגלים בו הצופים.
- לנבחרת ישראל בכדורגל, שתהנה משחקנים טובים פחות, אבל בינינו- למי איכפת?
ליגת העל תהפוך, כאמור, למוצר איכותי ומעניין: מהודקת, הישגית, תחרותית. שחקנים ישראליים ישתלבו בה רק בגלל שהם טובים מספיק לשחק ברמה העליונה, בלי הנחות ובלי קיצורי דרך. השאר יוכלו להיקלט בליגת המשנה שתכיל 16 קבוצות עם ארבעה או חמישה זרים לכל היותר. הבונוס של עליית הרמה יהיה הגדלת הסיכויים של קבוצות ישראליות לפתח קמפיין אירופאי ראוי, ולא להרגיש כאילו הם הקבצן הרטוב והמלוכלך שנכנס לאחוזה המפוארת רק כי לבעלי הבית לא היה נעים להשאיר אותו בחוץ.
הקהל ירוויח, הקבוצות ירוויחו, הכדורגל הישראלי ירוויח- מי ירים את הכפפה?
