Edward Steichen, Across the Salt Marshes, Huntington, 1905
oil on canvas
היא פתחה את דלת הגן. אור השמש שבקע מהחלונות הגדולים האיר את החדר הגדול. מספר ילדים ישבו ליד שולחנות, משחקים ומדברים. ליאור ישב לבד, טוש צבע בידו, ודף עם ציור מונח על השולחן לפניו. הוא הרים את הראש וחייך את החיוך הרחב שלו "אמא", הוא אמר בשמחה.
היא התקרבה אליו, והוא קם וחיבק אותה חיבוק חם וחזק. היא הסתכלה על הציור- שמש, ים, שמים, ומספר שחפים- תמונה עשירה בפרטים, צבועה בצבעים עזים, מתאימים- קשה להאמין שילד בן 5 מסוגל לצייר כזה ציור.
"אמא", אמר ליאור, "למדנו היום על ציפורים- הן עפות מעל הים, מעל הסירות, ונודדות לאפריקה". "נכון מאד", היא אמרה לו, "אבל בסתיו הן ישובו בחזרה".
היא לקחה את הציור וקמה, ואמרה לליאור "עכשיו לך ותביא את התיק, ונלך הביתה, טוב?"
משהו התחיל לזחול במעלה המוח שלה- איזו תחושה, הרגשה, מחשבה שלא הצליחה להתגבש לכדי אמירה ברורה. משהו לא הסתדר לה, והיא לא ידעה מה.
מזל, הגננת, התקרבה אליה, וחייכה חיוך רחב. "בבקשה", אמרה והושיטה לה את התיק "הנה התיק של ליאור. הכל בפנים, גם הבגדים המלוכלכים. רק לשטוף את הכוס ולהחזיר מחר, בסדר?".
היא הרגישה כעס "אבל ביקשתי מליאור להביא את התיק" היא אמרה בתקיפות, "הוא כבר ילד מספיק גדול"
"אבל הוא אוטיסט" אמרה מזל "ליאור אוטיסט. הילד שלך אוטיסט. הוא אוטיסט, הילד שלך. הוא לא יכול להביא את התיק. הוא אוטיסט. ליאור הוא אוטיסט"
היא התעוררה בבת אחת, מזיעה, ומיד התיישבה. אמיר ישן לידה, נושם נשימות רפות, קבועות. היא הסירה את השמיכה, והלכה לחדר הילדים. ליאור ישן גם כן, שינה עמוקה, השמיכה מכסה לו את הבטן, אבל חושפת את הרגליים.
היא משכה את השמיכה בעדינות על רגליו של ליאור, והתבוננה בו. בבת אחת היא הרגישה עייפות נוראית, שהחניקה את הבכי שהלך והתגבש.
היא חזרה למיטה, התכסתה, ועצמה עיניים, נשאבת לתוך שינה טרופה של השעתיים האחרונות של הלילה.
