כח רצון- סיפור ליום השואה

הנער עבר מריצה להליכה, מתנשם במהירות. הראש עדיין המה, והוא הרגיש את הזיעה זוחלת במורד גבו ונדבקת לצווארו. הוא פתח את כפתורי השרוולים של החולצה שלבש וקילל בשקט. הוא היה צריך להתנגד לאימו שהתעקשה שילבש חולצה ארוכה. השמים אמנם אפורים, והגשם יורד מפעם לפעם, אבל כשמשחקים כדורגל הדם פועם והגוף חמים, ואין שום צורך להתלבש לקראת גשם. הוא ידע שאימו דואגת לו ורוצה בטובתו, אבל הדאגה שלה יכולה לגרום לתוצאות הפוכות, והיא די אשמה, חשב הנער, במצב הדפוק הזה.

הוא אוהב לאכול, ואימו אוהבת להכין לו את המאכלים שהוא אוהב: חביתות, לחם טרי עם גבינות וריבות, מנה כפולה לארוחת הצהריים. הוא יודע שחשוב לאכול ירקות, אבל הוא לא אוהב אותן, ואימו לא נלחמת איתו, אלא נותנת לו עוד חביתה. רק שיהיה בריא וחזק. אז מי אשם בבטן הקטנה שלו?

מאז שהוא זוכר את עצמו היא שם. לא גדולה מדי, חלילה, אבל בולטת בקיץ בין שלל הגופים הקטנים שמתרוצצים חצי עירומים בבריכה, או בזמן המקלחת, או בבית הספר כשהוא מרגיש נחות ליד החבורה הכל כך בטוחה בעצמה- יפים, רזים, מממגנטים אליהם את מבטי הבנות. הוא לא היה נער דחוי, תודה לאל. מתנה אחת היתה לו, והיא איפשרה לו להשתלב במעגל החברתי של בני הכיתה שלו: הוא ידע לשחק כדורגל. הוא שלט מצוין בכדור, בעט מדויק וחזק, והיה חכם מספיק כדי לקחת את הכדור משחקנים יריבים. לפעמים הוא הרגיש כמו השחקנים האלה שקרא עליהם בעיתונים וראה בסרטים- אלה שנראה היה כאילו הם טובעים בתוך התהילה ששמורה לספורטאים מצליחים שמביאים תארים לקבוצות שלהם. כמה שהוא היה רוצה להיות כמוהם- תרנגול גאה, הילוך טווסי, מבטי הערצה...

ואז יש את הבטן. לא גדולה מדי, כאמור, אבל עם נוכחות שנוגסת בדימוי העצמי שלו בעוצמות כאלה ואחרות. בזמן האחרון הוא לא ממש שם לב אליה- בבית הספר היו המון מטלות ומבחנים, הרבה יותר מבשנה שעברה, והחורף מנע את האפשרות לשחק כדורגל בבית הספר או בשעות אחר הצהריים. אבל היום היתה הפוגה בגשם, והחבורה קבעה להיפגש במגרש אחרי שעות הלימודים. הוא הגיע הביתה, אכל צהריים, הכין שיעורים בזריזות, התחמק מהמטלות והמבטים שאימו שיגרה אליו, ובארבע יצא החוצה, עם החולצה הארוכה שאימו התעקשה שילבש על כל מקרה. היתה התרגשות גדולה במגרש אחרי הזמן הרב שבו לא שיחקו ביחד. המגע עם הכדור עשה לו טוב, הוא אפילו נבחר לקבוצה של גבריאל, הטוב שבשחקני הכיתה, מה שאמור היה לקנות לו ניצחון קל. הוא רץ, כידרר, מסר, בעט...

"שמן" סינן לעברו גבריאל. המילה הזאת פגעה כמו חץ במרכז הגוף שלו וגרמה לו לסחרחורת וכמעט לאיבוד שיווי משקל. הוא יכל להבין את התסכול של גבריאל, אבל לא היה מוכן לעלבון הזה, למכה המדויקת ששוגרה לעבר האגו שלו והנחיתה אותו בחבטה אכזרית על הקרקע.

המשחק לא הלך כמצופה- אף קבוצה לא הבקיעה, והנצחון הקל הלך והתרחק. ואז הם יצאו להתקפה: הוא היה עם הכדור מצד ימין כשגבריאל סימן לו שימסור. הוא העדיף להתעלם משום שהיתה לו זוית בעיטה מצויינת, אבל הכדור שלו היה גבוה מדי. עוד הזדמנות הוחמצה. הוא שיגר חיוך מתנצל אל גבריאל, אבל גבריאל, מסתבר, לא היה במצב רוח סלחני, ואז סינן לעברו את המילה שאותה הוא הצליח להדחיק חורף שלם. משהו פקע בו, והוא הסתובב ורץ מהמגרש, מתעלם לחלוטין ממה שכל החבורה עלולה לחשוב עליו הערב או למחרת בכיתה.

גשם דק החל לרדת, מתערבב עם הזיעה שלו. הוא עמד, מנסה לסדר את מחשבותיו. העלבון צף לפתע שוב, מעלה דמעות שהוא דיכא בכח. ואז החליט: את הבטן הזאת הוא יוריד, ויהי מה. הוא יאכל פחות חביתות ופרוסות עם ריבה, וימיר אותן בסלט. הוא יקצץ במנות ויוותר על העוגות והקינוחים שאמא שלו הפליאה לעשות כל סוף שבוע. זה לא יהיה קל, הוא ידע. אמא שלו דאגנית מטבעה ועקשנית מאד. היא רוצה שיתחזק ויגדל. אבל הוא כבר חזק, וגדל יפה מאד. רק את הבטן הוא צריך להוריד, כדי שאף אחד, אף אחד, לא יקרא לו יותר שמן אף פעם.

הוא נשם נשימה עמוקה ופנה ימינה עם השביל, הולך את המטרים האחרונים לביתו

*******************************************************************

"טוב שחזרת ז'אן פול, אנחנו צריכים למהר". דלת הבית היתה פתוחה למרות הגשם היורד, ואמו עמדה בפתח כשלידה שני חיילים מהצבא שהגיע לעיירה לפני מספר שבועות. אחד החיילים היה קצין- הוא זיהה את הדרגות ואת הסרט האדום עם הצלב המוזר שהיה לו על הזרוע. הקצין הסתכל עליו במבט אטום.

"אנחנו נוסעים עכשיו יחד עם עוד כמה משפחות. ארזתי לנו תיק וצריכים ללכת עכשיו לתחנת הרכבת בכיכר" אמרה אימו, והחיוך המוכר שלה לא התפשט לעיניים או נגע במילים שאמרה. הוא ניסה להבין את הסיטואציה הלא צפויה טוב יותר. "איפה אבא?" שאל. "אבא עדיין עובד, הוא יצטרף אלינו ברכבת מאוחרת יותר" השיבה אימו, ונראה היה לו שהחיוך שלה מסתיר דמעות גדולות שעלולות לפרוץ. "לאן נוסעים?" שאל. "למקום במזרח. אספר לך יותר מאוחר" השיבה.

החייל והקצין החליפו מספר מלים בשפתם, והקצין הסתכל על אמו בחוסר סבלנות. "תלבש מעיל" היא אמרה לו, והוא ציית. היא נטלה את ידו, ידה השניה אוחזת מזוודה לא גדולה, והם החלו ללכת. הוא חשב לשאול על ארוחת הערב אבל אז נזכר במה שהבטיח לעצמו, והחליט שאין בה צורך. את הבטן צריך להוריד, ואוכל יהיה מספיק במקום אליו הם נוסעים. חשוב להתמיד הוא אמר לעצמו, לא לוותר מיד. הוא הידק את האחיזה בידה של אימו.

השמאל הישראלי מודיע בתדהמה

השמאל הישראלי מודיע בתדהמה: מדינת ישראל השתגעה לגמרי. אחרי זמן רב, אפילו רב מדי, מתחילה ממשלת הימין, ובכן, לנהוג כממשלת ימין: חידוש הבניה הישראלית בהתנחלויות בתוספת "חוק ההסדרה" שמסדיר חוקית את משטר האפרטהייד בגדה המערבית, יחד עם עוד מטח יעיל של רדיפה והשתקה כנגד "השטן הגדול": ארגון "שוברים שתיקה". ברקע אפשר לשמוע את חברי מפלגת השלטון בפועל, "הבית היהודי", מתכננים את מהלכיהם הבאים- הכשרה פורמלית של עקיפת בג"ץ וגם התקדמות לקראת סיפוח ברמה כזאת או אחרת של שטחים (או "השטחים ה")כבושים. ראש הממשלה בפועל, נפתלי בנט, עסוק עד מעל לראשו: הוא כבר בונה ציבורית את מלחמת עזה השניה בקיץ הקרוב, מתדרך את שר החוץ נתניהו לקראת פגישתו של האחרון עם נשיא ארה"ב החדש, ובכובעו כשר חינוך הוא משרטט בנחישות ובעקביות את מתווה החינוך של כלל ילדי ישראל לפי חזונו היהודי-משיחי.

אילו השמאל הישראלי היה גוף אנושי, אפשר היה לראות את פיו פעור, עיניו פקוחות לרווחה בהשתוממות, והבעה של תמהון ויאוש על פניו. לזכותם של אנשי השמאל הישראלי אפשר לומר שהם לא יושבים בבית בחיבוק ידיים: הם מציפים את הרשתות החברתיות, הבלוגים, וגם את עיתון הבית ("הארץ") במטח של טקסטים או פוסטים זועמים, נוקבים, קודרים, שנונים, מתריעים, אנליטיים ומרירים עם קורטוב של ציניות. אין ספק: האינטלקט השמאלי-ישראלי עולה על גדותיו בשבוע-שבועיים האחרונים, והכל בזכות ממשלת ישראל.

הבעיה מתחילה כשהשמאל הישראלי צריך גם לפעול. אילו היה מדובר בגוף אנושי, היה השמאל מגלה לתדהמתו (בפעם השניה) שהמוח רוצה לפעול, אבל אין ידיים: הן פשוט לא קיימות. קצת מזכיר סצינה מהסרט "מונטי פיית'ון והגביע הקדוש", שבה דמות בשם "האביר השחור" מתעקשת שהמלך ארת'ור לא יכול לעבור ביער, למרות שהמלך קצץ זה עתה את שתי זרועותיו.

אז לאן נעלמו הזרועות? האמת העצובה היא שהזרועות נעלמו לפני 17 שנה בערך, עת ריסק אהוד ברק את מחנה השלום על קרחון "הסדר הקבע" הכושל שלו, ואז העלה את המחנה באש האינתיפאדה השניה. בימים ההם איבד המחנה את האג'נדה המדינית-בטחונית שלו, ומעולם לא גיבש אג'נדה חלופית. במקום זאת, השמאל הישראלי חי על תמהיל של שני מצבי צבירה: זחיחות, כלומר: אמירות מסוג "אמרנו לכם" כל פעם שאיזה גוי (נשיא ארה"ב, שרת החוץ השבדית) מביע אי נחת ממדיניות ישראל בשטחים הכבושים, והתקרבנות מנוסחת היטב, כלומר: צעקות מסוג "סתימת פיות!", "פאשיזם!", "נאציזם!" אחת לכמה זמן.

אז אם נסכם עד כה: כבר 17 שנה שאין לשמאל הישראלי מה למכור לציבור הישראלי. כמעט.

כלומר: היתה פעם אחת שכן היה לו, לשמאל מה למכור. הפעם ההיא גרמה לראש הממשלה להפוך את מדיניותו ב 180 מעלות. וארחיב:

מי שחושב שהימים הנוכחיים, עם נשיא רפובליקני פרו-ישראלי וממשלת ימין דורסנית, הם הרע במירעו, כבר שכח את שנת 2003: ישראל היתה אז בעיצומה של אינתיפאדה קטלנית שגבתה חיים של כ 1000 ישראלים. נשיא ארה"ב ,ג'ורג' וו. בוש, תמך בגלוי בפעולות הצבאיות/תוקפניות של מדינת ישראל, והביע תיעוב גלוי כלפי הפלסטינים ומנהיגם, יאסר ערפאת. המילים "תהליך מדיני" לא היו קיימות בלקסיקון של ממשל בוש. במקביל שקד בוש על מלחמה גדולה בעיראק, שאמורה היתה לשנות את המצב הגיאו-פוליטי במזה"ת מעיקרו. בישראל עצמה שלט ראש הממשלה הימני ביותר אי פעם, אריאל שרון, ובבחירות שנערכו בינואר 2003 הוא זכה ברוב גדול שאיפשר לו להחליף את קואליציית הטלאים שלו מ 2001 בממשלת ימין-מרכז הומוגנית ונוחה במיוחד. הנצחון הגדול שלו היה גם על יריבו העיקרי, עמרם מצנע ממפלגת העבודה, שבקמפיין הבחירות העלה על נס תכנית מדינית-בטחונית של נסיגה חד צדדית מרצועת עזה בתוך שנה, באם משא ומתן לא יעלה יפה. שרון ניגב את הרצפה (הפוליטית) עם מצנע ומפלגתו, כשהוא מוליך את הליכוד למספר עצום של מנדטים- 38-  מול 19 בלבד של מפלגת העבודה.

אז מה גרם לו, לאריאל שרון, לאמץ בתוך כשנה את תכניתו המדינית של יריבו מבחירות 2003, יריב שאותו הוא הכניע ללא תנאי?

(הערה חשובה: שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים עלול להפוך לאמת. טענת מחנה הימין כאילו הנסיגה מרצועת עזה נהגתה ובוצעה כדי להגן על אריאל שרון מכתבי אישום נאמרה כל כך הרבה פעמים, וגם קיבלה חיזוק מאמירה אומללה ויהירה של יוסי שריד, "עומק העקירה כעומק החקירה", עד שקיבלה תוקף של אמת עובדתית. אבל הטיעון הזה לא עומד במבחן הכרוניקה: שרון העניק ל"תכנית ההתנתקות" פומבי בדצמבר 2003 ואז שוב בפברואר 2004. ארבעה חודשים לאחר מכן,  ביוני 2004, סגר היועץ המשפטי מני מזוז את תיקיו הפליליים של שרון בפרקליטות, ושרון היה חופשי מכל איום משפטי שהוא. שרון יכול היה למסמס את "תכנית ההתנתקות" באלף נימוקים- מדיניים, בטחוניים, מה לא. ועדיין, הוא בחר לממש אותה עד הסוף).

המפתח לשינוי הזה נמצא בראיון שהעניק דב וייסגלס, יועצו הבכיר של שרון, לארי שביט ולעיתון "הארץ" באוקטובר 2004. העיתוי של הראיון מצוין: ממש בנקודת האמצע שבין ההכרזה על ההתנתקות, בתחילת שנת 2004, לביצועה בפועל, בקיץ 2005. פיסקת המפתח היא זו:

"... בסתיו 2003 אנחנו מבינים שהכל תקוע. ולמרות שעל פי הניטור האמריקאי האשמה רובצת על הפלשתינאים ולא עלינו, אריק תופש שהמציאות הזו לא תחזיק מעמד. שלא יניחו לנו. לא ירפו מאיתנו. הזמן עובד לרעתנו. ויש שחיקה בינלאומית, יש שחיקה פנימית. בארץ בינתיים הכל קורס. הכלכלה על הקרשים. וכשמופיעה יוזמת ז'נווה יש לה תמיכה רחבה. ופה קופצים עליך מכתבי קצינים ופה מכתבי טייסים ופה מכתבי מטכ"ליסטים. ואלה לא צעירים מוזרים עם קוקו ירוק ועגיל באף שריח כבד של גראס אופף אותם. אלה אנשים כמו הקבוצה של ספקטור. באמת מיטב הנוער".

אז מה יש לנו, אי שם בשלהי 2003? מתקפה דו זרועית מצד שמאל: פלטפורמה מדינית מפורטת בגיבוי בינלאומי, היא "יוזמת ז'נבה", יחד עם התקפה על קודש הקודשים- צה"ל- ועל מדיניות ההרג חסר ההבחנה שלו בגדה וברצועה. וכל זה, בעיצומה של מערכה מדממת במיוחד בינינו לבין הפלסטינים, מערכה שהוגדרה ע"י הזרם המרכזי הישראלי- ראש ממשלה, שר בטחון, רמטכ"ל- כ"מערכה על עצם קיומנו, ממש כמו ב 1948". והמתקפה הזאת עבדה ושלחה את אריאל שרון לחישוב מסלול מחדש, מסלול שבסופו יצאה ישראל מרצועת עזה ללא תנאי.

הצלחה? שמפניות? לא כל כך מהר. "תכנית ההתנתקות" של שרון אכן הגשימה את מטרתה העיקרית: חיסולה הציבורי של יוזמת ז'נבה. היוזמה הזאת לא קיימת בשיח הפנים ישראלי, אפילו לא בשמאל. היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. במקביל, צה"ל ומשרד הבטחון פעלו בנחרצות כדי להקטין את סיכויי "מגיפת הסרבנות" הבאה: הניהול היומיומי של הכיבוש הועבר לידי "חטיבת כפיר" שהפכה לחטיבה היעודית לעניין זה, מה שהקטין את הצורך ואת ההימצאות בשטח של יחידות סדירות סטנדרטיות, שלא לדבר על יחידות מילואים. מכיוון שהחטיבה היא "כוח כיבוש" יעודי, הפרופיל האנושי של המשרתים בה הוא של צעירים חדורי מוטיבציה ששמחים להיות "כח כיבוש" יעודי: נח"ל חרדי (שם קוד לצעירים חרדים-לאומיים), וצעירים שמפלרטטים, ברמות שונות, עם ארגונים כמו "לה פמיליה" ו"להב"ה". התוצאה: הרבה פחות ביקורת פנימית ביחידות הצבאיות על הפרקטיקה של "ניהול הכיבוש" מצד אחד, והרבה יותר אגרסיביות, לפעמים אגרסיביות רצחנית, בפרקטיקה הזאת עצמה. ג'ון בראון סיכם יפה מאד את ההיסטוריה של החטיבה בגדה המערבית מאז שקמה ועד היום.

אז כך נקטעו זרועותיו של השמאל הישראלי: נטול פלטפורמה מדינית של ממש, וממודר מפרקטיקת "ניהול הכיבוש", קל יותר לימין ליישם את חזונו המדיני-משיחי מחד, ולהעלים תופעות של ביקורת על צה"ל מהסוג של ארגון "שוברים שתיקה" ההולך ומידלדל ממילא מאידך.

מצד שני, אנחנו יודעים מה צריך כדי להשפיע על השיח הפנים-ישראלי, וגם על המדיניות בסופו של דבר: לבנות פלטפורמה מדינית חדשה ע"י משא ומתן ישיר בין נציגי האופוזיציה בישראל לנציגים מוכרים של הפלסטינים תחת מטריה בינלאומית כלשהי, ולהחזיר לשיח הציבורי את הדיבור על סירוב לשרת בצה"ל כל עוד הוא ממשיך בפרקטיקת הכיבוש. שני הדברים צריכים להיות משולבים אחד בשני ולא בלתי תלויים, אחרת הם לא יהיו אפקטיביים. איך עושים את זה? בקרוב, במאמר אחר.

וויצ'ק, מייבש הכביסה הפולני

וויצ'ק חיכה בסבלנות עד שהאיש יוציא את כל הכביסה מהמכונה ויכניס אותה לתוף שלו. וויצ'ק ידע לחכות בסבלנות- לא, לא- הוא תוכנן לחכות בסבלנות- ולכן לא השמיע אפילו ציוץ מחאה קטנטן. האיש עבד לאט, מיין חלק מהבגדים לתליה, ואת החלק השני ערם בתוך גיגית כחולה גדולה. וויצ'ק ידע בדיוק איך זה יסתיים- בהכנסת הכבסים שבגיגית אל התוף שלו, טריקת הדלת, כיוון הטיימר, ולחיצה על כפתור ההפעלה. ואז הוא יתחיל לעבוד.

וויצ'ק כבר התרגל לעבודה המונוטונית והסיזיפית שלו, כי הרי ככה זה בחיים- אתה לא תמיד יכול לדעת מה הם מכינים לך, וצריך להגיד תודה שיש לך קורת גג, ואוכל, וחשמל. הוא החשיב את עצמו למייבש אריסטוקרט, מאחר והיה שייך לזן המייבשים עם המעבה (קונדנסר) הפחות נפוץ, שלא כמו מייבשי הכביסה האסייתיים ("אזיאטים") עם צינור הפליטה ההמוני שלהם. וויצ'ק ידע בדיוק כמה אחריות כרוכה בעבודה שלו, והיכן הוא צריך להניח את כל אחד מתוצרי הפליטה שלו: את המוך הוא פיזר בדייקנות בין הפילטר הראשי, הפילטר המשני, וקצת מאחורי דלת התוף, היכן שקשה במיוחד לנקות (הוא נהנה לשמוע את האיש נאנח בעודו דוחף יד לחלל הצר שמאחורי הדלת); את המים- למיכל המים. לעתים היה האיש מזניח את וויצ'ק ולא מרוקן את המיכל בזמן, ואז, כשהתמלא המיכל באמצע מחזור הייבוש, היה וויצ'ק מפסיק את הפעולה ומכחכח קלות בגרונו כדי שהאיש יבוא וירוקן את המיכל. לפעמים היו חולפות שעות ארוכות עד שהאיש היה בא כדי לטפל בבעיה, ואז הוא היה מתרגז על כך שהכבסים לא התייבשו למרות שעבר המון זמן. וויצ'ק הרי ידע שכך יהיה, אבל האיש לא הקשיב לו וגם לא הראה סימני למידה כלשהם, ולכן חזר על הריטואל מפעם לפעם. מה לעשות, לא כולם זוכים לחינוך כמו שצריך הזכיר וויצ'ק לעצמו במרירות.

וויצ'ק המשיך לחכות בסבלנות מופתית לסיום פעולת המיון ולתחילת הטעינה וההפעלה. הוא ידע להיות סבלני, ומעולם לא הרגיש צורך לדחוק באיש על שהוא משאיר אותו, את וויצ'ק, פעור דלת וחסר מעשה לזמן רב כל כך, רק כדי להעביד אותו לאחר מכן במשך 90 דקות רצופות, על אף שוויצ'ק יכול היה לייבש את הכבסים בכחצי מזמן הטיימר. וויצ'ק ידע שהוא כבר ינוח בקבר, אבל בינתיים יש לו יעוד, ואת היעוד הזה הוא התכוון למלא בהצלחה, בדיוק כמו שלימדו אותו במפעל שבו הוא הורכב.

לאחר זמן שנראה היה כמו נצח סיים האיש לתלות את הבגדים שלא יועדו לייבוש. לאחר מכן הוא העביר בזריזות (יחסית, אמר לעצמו וויצ'ק) את הכביסה אל התוף, טרק את הדלת, כיון את הטיימר, ולחץ על כפתור ההפעלה. וויצ'ק התחיל לסובב את התוף והתכונן לפזר את תוצרי הלוואי, והאיש הסתובב, יצא ממרפסת השירות, סגר את הדלת, כיבה את האור, והשאיר את וויצ'ק לבד בחושך.

קטן יותר, איכותי יותר, הישגי יותר- הכדורגל הישראלי (?)

אני מודה- שמחתי על הנצחון של נבחרת קפריסין על נבחרת ישראל.

אין לי שום דבר נגד אלי גוטמן. אני חושב שהוא מאמן ואיש מקצוע מצוין, וחבל לי שביזבז 4 שנים מחייו המקצועיים על הנבחרת, במקום להיות מאמן הליגה הטוב שהוא בארץ (באר שבע? חיפה?) או באירופה. אין לי גם שום דבר בעד או נגד שחקני נבחרת ישראל, שמתחלקים, בגדול, לשניים: ערסים מהסוג שעדיף לא לפגוש ברחוב או על הדשא, וטמבלים חביבים שלא הזיקו לאף אחד ולא באמת מעניינים מישהו (יש לי חיבה מסויימת לתומר חמד בגלל עברו החיפאי. כל השאר באמת שלא מעניינים אותי).

לעומת זאת, יש לי הרבה מאד נגד הפסיכוזה הלאומית מסביב לנבחרת ישראל בכדורגל. קשה להאמין, אבל הכדורגל הישראלי רשם התקדמות מקצועית עקבית ב 20+ השנים הראשונות לקיומו, התקדמות שהתבטאה בשני הישגים חשובים: רבע גמר אולימפיאדה ב 1968 (וכמעט כמעט מדליה), ועליה למונדיאל 1970. 45 שנים לאחר מכן, נבחרת ישראל היא מקרה אבוד, וחבל להשקיע בה משאבים מקצועיים או רגשיים: אין לה סיכוי לרשום הצלחה עקבית כלשהי, וגם אם בדרך נס היא תעפיל למונדיאל (נניח) היא תתבזה בשלב הבתים המוקדם. את הפגר הזה עדיף לקבור מאחורינו ולהעמיד פנים כאילו הוא מעולם לא התקיים אחרי קיץ 1970.

גם הכדורגלן הישראלי הוא יצור מוגבל (מקצועית), ואין שום תרופת פלא או דרך שתשפר אותו. דיבורים מהסוג של "צריך לבצע חריש עמוק כבר ברמת הילדים/נוער" הם גם מובנים מאליהם, וגם לעולם לא יקרו. הם חלק מהדיון העקר והמיותר מסביב לחלקים של הכדורגל הישראלי- הנבחרת, השחקנים- שעדיף שלא יתקיימו.

אבל רגע לפני שמכבים את האור על מה שאנחנו קוראים "הכדורגל הישראלי", צריך לזכור שאם ברמה הלאומית (נבחרת, שחקנים) העסק אבוד, הרי שבכל הנוגע לליגת העל הישראלית- יש הרבה מה לעשות. ההבדל בין השניים נעוץ גם ביכולת להיעזר באנשי מקצוע ושחקנים לא ישראלים, וגם בתפקיד שממלאת הליגה, תפקיד מסחרי ובידורי.

בעבר אפשר היה להגיד שליגות הן המראה של היחס וההתפתחות של הכדורגל בתוך המדינה (כל מדינה)- הן הציגו בעיקר שחקנים מקומיים, והטובים שבשחקנים האלה שיחקו בליגה העליונה. כיום, בעידן של כדורגל מקצועני, בעלות פרטית, וריבוי שחקנים לא מקומיים, אפשר להתייחס לליגה העליונה כמוצר גלובלי שצריך להתחרות ב"שוק ליגות הכדורגל". מוצר כזה אפשר וצריך לשפר:

- צריך להקטין את התלות בשחקנים מקומיים. כשמאגר השחקנים שלך קטן ומגיע בעיקר ממדינה אחת, אז יש מבחר איכותי פחות ויקר יותר של שחקנים. הגדלת המאגר, כלומר: הגדלת מספר הזרים שרשאים לשחק בליגת העל תאפשר גיוס של שחקנים מוכשרים יותר מצד אחד, ויקרים פחות מצד שני. שחקן כדורגל זר, אגב, לא חייב להיות טוב יותר ממקבילו הישראלי. הוא יכול להיות בדיוק באותה הרמה, אלא שהוא יעלה פחות.

- צריך להקטין את מספר הקבוצות בליגת העל. ריבוי קבוצות מאפשר להרבה שחקנים ישראליים לשחק ב"רמה הגבוהה ביותר בישראל" כביכול. אלא שהרמה הזאת נמוכה יחסית. בנוסף לכך, מספר הקבוצות שיכולות להרוויח ממיקומן ולהגיע למפעל אירופאי הוא ארבע. כל השאר נידונות לשוטט על הדשא ללא תכלית במקרה הטוב, או להיאבק נגד הירידה לליגת המשנה במקרה הפחות טוב.

ליגת העל כיום כוללת 14 קבוצות. בעבר היא כללה 16, וכיום יש דיבורים על צמצום שלה ל 12 קבוצות. אני אומר- הכיוון הוא נכון, ומצריך עוד " קוועץ' " אחד.

- צריך להפריד את ליגת העל מהליגה שמתחתיה, ולא לאפשר ירידה אוטומטית של הקבוצות האחרונות. זאת משום שבליגה קטנה, מתחת לשכבת הצמרת המובהקת (3-4 קבוצות), שאר הקבוצות מוצאות את עצמן מהר מאד בסכנת הידרדרות לשני המקומות האחרונים, שמובילים לירידה לליגת המשנה. המצב הזה גוזר טקטיקות משחק הגנתיות וזהירות, שכן לרוב הקבוצות יש בעיקר מה להפסיד. אילו ידעו הקבוצות שגם הישגים דלים לא גוזרים בהכרח ירידה לליגת המשנה, הן יוכלו לפחד פחות, ולשחק כדורגל טוב יותר.

לאור הניתוח שלי, ליגת העל צריכה להראות כך:

1) 10 קבוצות שמשחקות ביניהם ארבעה סיבובים מלאים (אין צורך בפליי-אוף).
2) ללא יורדות אוטומטיות- שתי האחרונות בסוף כל עונה ישחקו בפלייאוף עם שתי הראשונות מליגת המשנה.
3) ועם שבעה ואפילו שמונה שחקני כדורגל זרים בכל קבוצה.

ליגה כזאת טובה:

- לקהל, שיקבל קבוצות עם שחקנים איכותיים יותר ולפיכך יהנה מרמת כדורגל גבוהה יותר.
- למשקיעים, שידעו שהשקעה בקבוצת כדורגל יכולה לשאת דיבידנדים (כמעט) מידיים- קבוצת תחתית תצטרך לדלג 4-5 מקומות בלבד על מנת להגיע לאירופה. היא תוכל לעשות את זה, כאמור, ע"י בחירה נכונה של שחקנים זרים.
- לשחקנים הזרים, שיוכלו לחלום על אפשרות לחשיפה אירופאית אל מול החלופות בליגות כמו ליגת המשנה באנגליה, או הליגה האוסטרית (המתחרות האמיתיות של ליגת העל הישראלית).
- לרשתות הטלוויזיה, שיהנו ממוצר איכותי יותר, ולכן גם נצפה יותר, מה שבתורו יוכל להגדיל את הסכומים שמשולמים למנהלת הליגה עבור זכויות שידור.

ליגה כזאת פחות טובה:

- לשחקן הישראלי, שלפתע יגלה שכישוריו מספיקים לפחות קבוצות, ובפחות כסף. מדובר פה בפיצוץ בועת הכדורגל הישראלי, ובהתאמת היכולת המקצועית של הכדורגלן הישראלי לפוטנציאל ההשתכרות שלו ולעניין שמגלים בו הצופים.
- לנבחרת ישראל בכדורגל, שתהנה משחקנים טובים פחות, אבל בינינו- למי איכפת?


ליגת העל תהפוך, כאמור, למוצר איכותי ומעניין: מהודקת, הישגית, תחרותית. שחקנים ישראליים ישתלבו בה רק בגלל שהם טובים מספיק לשחק ברמה העליונה, בלי הנחות ובלי קיצורי דרך. השאר יוכלו להיקלט בליגת המשנה שתכיל 16 קבוצות עם ארבעה או חמישה זרים לכל היותר. הבונוס של עליית הרמה יהיה הגדלת הסיכויים של קבוצות ישראליות לפתח קמפיין אירופאי ראוי, ולא להרגיש כאילו הם הקבצן הרטוב והמלוכלך שנכנס לאחוזה המפוארת רק כי לבעלי הבית לא היה נעים להשאיר אותו בחוץ.

הקהל ירוויח, הקבוצות ירוויחו, הכדורגל הישראלי ירוויח- מי ירים את הכפפה?

אז מה עושים עם חילוף שחקן במשחק כדורגל?

לא מעט אנשים מכירים מצב שבו הם מוציאים פלפל מהמקרר, חוצים אותו (עבור סלט, או סתם כדי לאכול), ובנוסף לגרעינים הקטנים המיועדים לזריקה מתגלה בפנים פלפלון קטן. מסתבר שהפלפל שלנו גידל ישות עצמאית ומתפקדת שמאלצת אותנו להקדיש לה תשומת לב משל עצמה (בדרך כלל ביס קטן). באופן דומה, פעולה של החלפת שחקן בעת משחק כדורגל היתה, במקור, חלק אינטגרלי מהזרימה של המשחק, אבל הפכה עם השנים לטקס קטן בתוך המשחק, טקס שמתקיים בזכות עצמו, ושמאלץ אותנו להקדיש לו תשומת לב. פלפלון חילופים. 

כמו כל דבר בצה"ל, טקס החלפת שחקן (להלן: "חילוף") מחולק לשלושה חלקים: ההכרזה, החילוף, וסיום החילוף. לעתים נזכה גם בהדרן קטן, אבל לא בכל המקרים.

הבה נבחן את הטקס, אם כך:

א.      ההכרזה. מתנהל לו משחק כדורגל על המגרש. שחקנים רצים, כדור מתגלגל, לעתים אף נבעט. אבל תשומת הלב של המצלמה שמצלמת ומשדרת את המשחק מוסטת לפתע מן המגרש אל נקודה בשוליו: אדם כלשהו מניף שלט אלקטרוני עצום מימדים. בראש השלט מתנוסס שם של חברה מסחרית כלשהי, והשלט עצמו מציג שני מספרים: המספר העליון, בצבע אדום, מציין את מספר החולצה של השחקן המוחלף (להלן: "השחקן המוחלף"). לעומתו, המספר התחתון, בצבע ירוק, מציין את מספר החולצה של השחקן המחליף (להלן: "השחקן המחליף").

משחק הכדורגל ממשיך להתנהל לו בינתיים, אבל כל צופה שרואה את התמונה הזו, את רגע ההכרזה ואת פרטי מהלך החילוף, מפסיק להתעניין במשחק שמתנהל למרגלותיו, ומכין את עצמו נפשית לקראת לב הטקס, הלא הוא החילוף עצמו. לשם הוא צריך להפנות את כל תשומת ליבו בדקות הבאות.

ב.      החילוף. סמוך לתום שלב ההכרזה, ברגע כלשהו במשחק שבו הכדור יוצא מתחומי המגרש, ניתן לגשת לחילוף עצמו. השחקן המוחלף, המצוי תמיד בנקודה הרחוקה ביותר מהמקום שבו יתבצע החילוף, מתחיל בריצה קלה (או בצליעה קשה) אל עבר נקודת החילוף, תוך שהוא מוחא כפיים באוויר. הריצה קלה, וזמנה ממושך. בינתיים יכולים כל הצופים לשחזר בראשם את פועלו של השחקן המוחלף כפי שהם ראו במו עיניהם: הנה הוא, רענן וטרי, בוהה בנקודה נעלמת בשמיים עם שריקת הפתיחה. הנה הוא גולש באומץ אל עבר כדור תועה, ומוציא אותו אל מחוץ למגרש. מאוחר יותר הוא מקבל כדור מהשוער, וממהר למסור אותו במדויק הלאה, 2-3 מטרים קדימה, אל עבר עמית מקבוצתו. יתכן שהוא היה מעורב באיזו תקרית אלימה כזו או אחרת- דוחף או נדחף, מאיים או מאויים, מרגיע או מורגע. יתכן גם שהוא בעט לעבר השער פעם או פעמיים. כך או כך, יש מספיק זמן, במהלך ריצתו הקלה של השחקן המוחלף, להעריך את תרומתו למשחק, ואף לתת לו ציון כלשהו. (יתכן, אגב, שבדיוק בשל כך הוא מוחא כפיים- כאילו הוא מודה לצופים על שהם מקדישים מזמנם כדי להרהר בו).

כל אותו הזמן עומד לו השחקן המחליף בנקודת החילוף, דרוך כמו קפיץ, ומחכה לשחקן המוחלף שיגיע אליו על מנת לבצע את אקט החילוף המיוחל. לאחר דקות ארוכות מתרחש המפגש ביניהם. המפגש בין השחקן המחליף לשחקן המוחלף הוא הוא שיאו של שלב החילוף, ונדמה שהוא נטען באנרגיה חשמלית עצומה: השניים מסתכלים זה בעיניו של זה, שותפים לאותו גורל ולאותה משימה של קבוצתם. שתי ידיו של השחקן המחליף נשלחות קדימה, ופוגשות בתנופה את שתי ידיו של השחקן המוחלף במעין "צ'פחה כפולה" שמאחדת את השניים באופן שרק שני שחקני כדורגל יכולים להתאחד. לעתים, לאחר הצ'פחה הכפולה, מתבצע חיבוק אמיץ בין השניים. שפתיו של השחקן המוחלף ממלמלות משהו, אולי "השלם את המשימה, למעני, למען הקבוצה, למען האוהדים". השחקן המחליף עונה לו קצרות, כנראה "אל תדאג". האוהדים, שעדים לרגע השיא המרגש הזה, מריעים בחום.

ג.       סיום החילוף. עכשיו עולה השחקן המחליף אל כר הדשא. עינו נעוצות בקרקע, רגלי בוטשות את משטח הדשא בריצה תקיפה ותכליתית. מספר שחקנים מקבוצתו ניגשים אליו, אבל השחקן המחליף מתייחס אליהם בלקוניות, כמעט בגסות. הוא בא להשלים את המשימה- לעמוד על קו השער בזמן כדור קרן, להצטרף לחומה בעת בעיטת עונשין, או לקבל כדור מהשוער ולמסור אותו במדויק הלאה, 2-3 מטרים קדימה, אל עבר עמית מקבוצתו.

זהו, תם הטקס. לעתים נקבל הדרן קטן- המצלמה תלווה את השחקן המוחלף בדרכו לקצה הספסל, מקבל חיבוק מעוזר המאמן או טפיחה בישבן מהמאמן עצמו. השחקן המוחלף מתיישב, עוטה על עצמו סוודר כלשהו לבל יתקרר, ומחליף מספר מלים עם שכנו, השוער השלישי, זה שלעולם לא יזכה לראות את כר הדשא מקרוב. השופט שורק, ומשחק הכדורגל יכול להתחדש, לעשרים השניות שנותרו לאחר שטקס החילוף הסתיים.

כשאני קורא את כל זה, אני מרגיש כמו האיש הרע בסרט פעולה כלשהו. הנה אני עומד להציע הצעה שתכחיד את טקס החילוף מעל פני האדמה. כמו ממציא הרכב שמחק את תעשיית הכרכרות עם הסוסים. כמו ממציא האינטרנט שגרם לקריסת תעשיית המוזיקה העולמית. אבל אחרי נשימה עמוקה אני נזכר שהאינטרס של אוהדי הכדורגל הוא לראות כמה שיותר ממשחק הכדורגל, עם כמה שפחות עצירות עבור עניינים שאינם המשחק, גם אם חלק מהעניינים קיבלו בשלב מסוים נפח וחיים משל עצמם.

אי לכך, אני מציע שחילוף שחקן במשחק לא יהיה טקס, אלא פעולה קצרה שיכולה לקרות תוך כדי משחק בכל נקודת זמן שהיא. כדי למנוע אי סדר, פרוצדורת החילוף צריכה להיות כזו:

-          הקבוצה המחליפה מודיעה לשופט הרביעי על הוצאת שחקן כלשהו ,ועל מספרו

-          השופט הרביעי מיידע את שופט המשחק

-          השחקן המוחלף יוצא מתחומי המגרש

-          השופט הרביעי מסמן לשופט המשחק על יציאת השחקן המוחלף

-          הקבוצה המחליפה מודיעה לשופט הרביעי על הכנסת שחקן מחליף,ועל מספרו

-          השופט הרביעי מיידע את שופט המשחק

-          השחקן המחליף נכנס אל תחומי המגרש

-          השופט הרביעי מסמן לשופט המשחק על כניסת השחקן המחליף

כל העסק הזה יכול להתרחש גם תוך כדי משחק. מאחר והקבוצה המחליפה היא זו שנפגעת מהחילוף- היא בחסרון של שחקן עד לכניסת השחקן המחליף- עליה לתזמן את החילוף כך שתיפגע ממנו באופן מינימלי, ככל הנראה כאשר המשחק לא משוחק (כדור חוץ או בעיטה נייחת כלשהי), או כאשר הכדור ברגליה.

דקות יקרות יחסכו, "חילופים טקטיים" של סוף משחק ימנעו. מי יודע, אולי הזמן הזה ינוצל ע"י הקבוצות להבקעת שערים.

אני טקסט פוליטי (ג')

(עוד מחשבות בנושאים פוליטיים ואקטואליים)

א. מפלגת העבודה. אחרי תוצאות הבחירות האחרונות (2015) ראיתי מספר פרקים מהסדרה של חיים יבין "הנבחרים". המצלמה של יבין ליוותה את מערכת הבחירות של 1981, והסידרה שלו, ששודרה אחרי הבחירות, תיעדה היטב את האווירה ברחוב הישראלי של אותה התקופה, ואת מה שהביא לליכוד של בגין נצחון שנראה היה שהושג כנגד כל הסיכויים. מזכיר מאד את בחירות 2015.

באחד הפרקים הגיע יבין לעיירת פיתוח כלשהי (נדמה לי שזו היתה מגדל העמק), וכינס "שולחן עגול" של צעירים מהישוב, חלקם תומכי ליכוד, וחלקם תומכי עבודה ("מערך"). תומכי העבודה התלבטו- הם לא היו בטוחים שהם יצביעו לעבודה. רעיון "הפשרה הטריטוריאלית" של שמעון פרס נראה להם מתקדם מדי, מופרך מדי. "אילו רבין היה בראש" אמרו רבים מהם, "אז לא היינו מתלבטים לרגע".

ממרחק של 30+ שנים, הפתרון נראה פשוט: להזיז את פרס, להעמיד במקומו את יצחק רבין, ולנצח בחירות. אבל רשת האינטריגות והפוליטיקה הפנימית במפלגת העבודה הפכה את הפתרון הזה ללא ריאלי. קוצר הראות בזמן אמת הוביל למפלה פוליטית שבמבט לאחור לא היתה הכרחית.

מפלגת העבודה (שוב) הפסידה בחירות, הפעם ב 2015, ועוד מעמדה מאד נוחה, של חוסר אהדה ציבורי בולט לבנימין נתניהו. המפלגה מחפשת את המנהיג הבא שלה: הרצוג ימשיך? יחימוביץ' תחזור? אולי יבוא איזה גנרל כמו אשכנזי או דיסקין או גנץ?

העובדות, יבשות כדרכן, מספרות את הסיפור הבא: מאז ריסק אהוד ברק את מחנה השמאל בכישלון שיחות קמפ דייויד ופרוץ האינתיפאדה השניה, נערכו בישראל 5 מערכות בחירות: 2003, 2006, 2009, 2013 ו 2015. ב 2003, תחת עמרם מצנע, מפלגת העבודה התרסקה לראשונה מתחת ל 20 מנדטים, והתכווצה לחצי מגודל הליכוד. ב 2009 הוריד אהוד ברק את המפלגה על ברכיה והיא קיבלה 13 מנדטים. שלי יחימוביץ' הוסיפה 2 מנדטים בלבד- 15- והפכה למפלגה השלישית בגודלה, אחרי "יש עתיד" של יאיר לפיד. הרצוג החזיר את המפלגה לגודל של יותר מ 20 מנדטים, אבל מסתבר שהוא לא היה קרוב בשום אופן לנצחון, ובכל מקרה ההישג שלו הוא תוצאה של איחוד של מפלגת העבודה ו"התנועה" של לבני.

היחיד שבתקופתו לא ירדו למפלגת העבודה מנדטים, שהצליח להביא למפלגה קהלים חדשים, ושהוכיח התנהלות פוליטית מרשימה בכך שהיוון את ההישג בקלפי להישג קואליציוני, היחיד הזה הוא עמיר פרץ. נכון שאחרי מלחמת לבנון השניה נראה היה שפרץ התרסק פוליטית ללא תקומה, אבל הזמן הוכיח אחרת: מלחמת לבנון נתפסת כיום כבעלת הישגים מסוימים, והתנהלותו של פרץ נתפסת כפחות קטסטרופלית מזו של שני שותפיו להנהגה דאז, ראש הממשלה אולמרט והרמטכ"ל חלוץ. מול תמונת "המשקפת הסגורה" המלעיגה ישנה ההחלטה על קידום פרוייקט "כיפת ברזל", וההליך החלק והנקי של מינוי רמטכ"ל במקום חלוץ הפורש (בהשווה לפארסת מינוי הרמטכ"ל שהוביל אהוד ברק).

עמיר פרץ הוא מזרחי, פוליטיקאי חברתי עם נסיון בבטחון, והוא מעולם לא הסתיר את עמדתו היונית המדינית. הוא לא מושלם, ויש לו לא מעט קופים על גבו- ההסתדרות והוועדים, מלחמת לבנון השניה, הדילוגים בין מפלגות, אמירות מתלהמות מסוימות. אבל דווקא בגלל זה קל יותר "לתפור" לו קמפיין, משום שהכל מונח על השולחן וידוע לציבור. החיפוש אחרי מועמד חדש ונקי מסתיים בדרך כלל באכזבה, כי למועמד כזה קל יותר להדביק עמדות שליליות. פרץ נמצא בשטח כבר כמעט שלושים שנה. הוא מוכן, הוא בשל, והישגיו מוכחים. עכשיו נשאר לראות אם אנשי מפלגת העבודה יבינו את זה, וילמדו מהניסיון המר של 1981.

ב. סטטוס קוו, נסיגה חד צדדית, או הסדר. לפני האזרח הישראלי מוצבות שלוש דלתות: האחת מובילה להסדר מדיני, השניה- לנסיגה חד צדדית מהגדה המערבית, באופן דומה ל"התנתקות" מרצועת עזה, והשלישית מובילה להמשך המצב הקיים. במה צריך לבחור האזרח?

בהנחה שהאזרח שלנו הוא אדם רציונלי, שאינו מונע משיקולים נוסח "ארץ ישראל שלנו לעולמי עולמים", הרי שהחלטתו תושפע משני שיקולים עיקריים:

- אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני. הפלסטינים לא באמת רוצים שלום, הם נוקטים בדרך של הפעלת טרור מצד אחד, ולחץ מדיני מצד שני, ואין בהם נכונות לפשרה עם ישראל.

- נסיגה חד צדדית מובילה להתגברות הטרור. נסוגנו מעזה- וקיבלנו טילים. אין היגיון למסור שטח שישמש כבסיס להתקפות טרור על ישראל.

אי לכך, יאמר לעצמו האזרח הישראלי, עדיף המשך המצב הקיים, הידוע, על פני הבלתי ידוע שבוודאי יהיה גרוע יותר.

העניין הוא, שהמצב הקיים קיים רק עכשיו. שקט יחסי שרר בגדה וברצועה בין השנים 1967-1987 והוא הופר ע"י האינתיפאדה הראשונה שהובילה בתורה להסכמי אוסלו. לאחר מכן שרר שקט יחסי בגדה וברצועה במשך כשבע שנים עד לסוף שנת 2000, אז פרצה האינתיפאדה השניה שבסופה המתינו לנו ההתנתקות וגדר ההפרדה. המצב בגדה המערבית כל כך נפיץ, כך שהתפרצות אלימה נוספת (אינתיפאדה שלישית) היא עניין של זמן.

איך תיראה האלימות הזאת?

היתרון הצבאי/כוחני של ישראל על הפלסטינים הוא אבסולוטי, והצבא הישראלי יכול למחוץ בקלות כל נסיון תקיפה פלסטיני. נקודת התורפה הישראלית היא- היעדר הפרדה מלאה בין שני ריכוזי האוכלוסיות, ומיקום של ישובים ובסיסים צבאיים בצמוד לריכוזי אוכלוסיה פלסטינית בגדה המערבית. מכאן נגזרת הפעילות הכוחנית הפלסטינית- פגיעה באוכלוסיה אזרחית ישראלית, ותקיפות ספורדיות כנגד כוחות צבא ישראליים.

כל עוד אין הפרדה מלאה, עם גבול ברור וגדר מערכת, יש לפלסטינים "בנק מטרות" גדול למדי ממנו הם יכולים לגבות חיים של חיילים ובעיקר אזרחים. האינתיפאדה השניה גבתה חיים של יותר מ 1000 ישראלים במשך כחמש שנים. היא התנהלה ללא הפרדה כלשהי בין הגדה המערבית למדינת ישראל (את עזה מקיפה גדר מאז אמצע שנות התשעים), ואני קראתי פעם שכשחמאס תכנן פיגוע התאבדות בישראל, הוא הקדיש זמן ומאמץ לאירגון חומר נפץ, הכנת חגורת נפץ, וגיוס מתאבד. החלק הקל ביותר של ההוצאה לפועל של פיגוע היה הסעת המחבל המתאבד אל תוך מדינת ישראל.

מרגע שמדינת ישראל נקטה באסטרטגיה של הפרדה- ה"התנתקות" מעזה והקמת גדר הפרדה בין המדינה לגדה המערבית- נהרגו כ 200 ישראלים במשך כעשר שנים. זאת ירידה של 90% בכמות ההרוגים. 90%!

אינתיפאדה שלישית, אם תפרוץ, תגבה חיים של עשרות ואולי מאות ישראלים שחיים בגדה המערבית ובירושלים (גדר ההפרדה תגרום למספר נמוך יחסית של הרוגים מקרב יתר תושבי המדינה). כוחות הבטחון הישראליים לא יוכל לעצור את זה, אלא רק להגיב על הפיגועים השונים בצעדי ענישה שיגבו חיים רבים בצד הפלסטיני. מי שחושב שישראל יכולה לסכל פיגועים כרצונה מוזמן להיזכר באירועים בירושלים אחרי מלחמת עזה (המכונה "מבצע צוק איתן"): שורה של אירועים וכנסים בגיבוי חברי כנסת עוררו את הרושם שישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר עליה המונית של יהודים לשם. בתגובה התחוללו שורה של מעשי טרור ספורדיים שבמהלכם נרצחו ארבעה מתפללים ושוטר ע"י מפגע בודד בבית כנסת.

למרות הדימוי המאיים של הרקטות שחמאס יורה מרצועת עזה, הן כמעט ואינן גובות קורבנות בנפש: מערכת "כיפת ברזל" יודעת להתמודד איתן היטב, וגם בשיגרה הירי אינו מדויק. כל זה לא בא לתאר מצב אידיאלי- ישנם בהחלט הרוגים מירי רקטות מרצועת עזה למדינת ישראל, ואיכות החיים של תושבי ישובי עוטף עזה וישובי הדרום בכלל נפגעת קשות. אבל החלופה, כאמור, היא מציאות של פיגועי טרור יומיומיים כפי שהיו בישראל בראשית העשור הקודם, בזמן האינתיפאדה השניה.

אני לא יכול ולא מתיימר לנבא את העתיד, אבל מנסה ללמוד מן העבר. לנוכח הנתונים שהבאתי, הרי שהחלופה הריאלית ביותר כרגע היא דווקא נסיגה חד צדדית מרוב שטחי הגדה המערבית, והיערכות מחדש בצורה הגנתית ומיטבית אל מול איום צבאי פוטנציאלי. כמובן שעדיף תמיד לחתור להסדר, ואפילו הצעתי מתווה מועדף להסדר כזה.

בכל מקרה- עדיף לעשות את הדבר הנכון עכשיו, ולא אחרי מאות קורבנות שווא שיכולים להחסך.

אני טקסט פוליטי (ספיישל הסכסוך הישראלי- פלסטיני)

תהליך השלום מול הפלסטינים.

"כאשר כל ההסברים האחרים מכזיבים- מה שאינו סביר חייב להיות האמת" (שרלוק הולמס, מתוך "פרשת תוכניות ברוס- פרטינגטון")

א. הקדמה- הנחות יסוד, כשלון ידוע מראש

אני יוצא מתוך שתי נקודות הנחה:

1) הסכם שלום הוא לא "שלום אמיתי" או "שלום בין עמים", אלא הסכם שנוצר כתוצאה מזהות אינטרסים בין שני צדדים. אמור מעתה "שלום חוזי" ולא "שלום אמת".

2) הסכסוך הישראלי פלסטיני עומד על שלוש רגליים: גבולות, ירושלים, ופליטים.

במשך עשרים פלוס השנים האחרונות, המשאים ומתנים השונים התמקדו בנושא הגבולות, טיפלו לעתים בנושא ירושלים, והניחו שבעיית הפליטים תיפתר מעצמה. הבעיה היא, שההליכה בנתיב קביעת הגבול (או שטח המדינה הפלסטינית העתידית) נידון להיכשל משום שראית העולם הישראלית וזו הפלסטינית הן כמו שני קווים מקבילים: ישראל חושבת שעצם הנכונות לוותר על שטח (או הוויתור בפועל עליו) אמורה לייצר לה ביטחון מלא, ולכן כל פיגוע פלסטיני נתפס כהפרת אמון קשה וכהוכחה לחוסר הנכונות של הפלסטינים ללכת בנתיב השלום. הפלסטינים, לעומת זאת, מרגישים שהם לא מקבלים דבר שכן הבניה בהתנחלויות לא פוסקת, והכיבוש הישראלי על נציגיו (צה"ל, שב"כ) לא נעלם. מכאן, שהפלסטינים מניחים שישראל מנסה לסחוט מהמשא ומתן כמה שיותר שטח עבורה, מבלי לספק לפלסטינים תחושת חירות או בטחון.

תרשים הזרימה של "גבולות תחילה" נכשל פעם אחר פעם, ומייצר תהום של חוסר אמון בין הצדדים שהולכת ומעמיקה עם כל נסיון כושל נוסף של משא ומתן. הגיע הזמן להפוך את תרשים הזרימה על ראשו: אני מציע את גישת "פליטים תחילה".

ב. "פליטים תחילה" או בנית אמון בדרך להסדר שלום

סוגיית הפליטים, או "זכות השיבה" היא מעין מפלצת שישראלים מפחדים להסתכל עליה, מקווים שהיא תעלם מעצמה ("זכות שיבה למדינה הפלסטינית"), ומשתמשים בה כהוכחה למפרע לכך שהפלסטינים לא מעוניינים בכלל בשלום ("הפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל דרך הכנסת מיליוני פליטים אל תוך המדינה").

קודם כל צריך להבין מהו סדר הגודל של הפליטים הפלסטינים. "פליט פלסטיני", לענייננו, הוא כל מי שהאו"ם מכיר בו כפליט (את ההגדרה הזאת שמעתי לראשונה בקורס של פרופ' ברוך קימרלינג המנוח, שעסק רבות בסוציולוגיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני). את המספרים, לכן, לקחתי מאתר האינטרנט של UNRWA- סוכנות האו"ם שמטפלת אך ורק בפליטים פלסטינים. מסמך של UNRWA משנת 2013 מפרט את המספרים והמדינות שבהם נמצאים פליטים פלסטינים:

- ירדן: קצת מעל 2,000,000
- הגדה המערבית ורצועת עזה: קצת מתחת ל 2,000,000 (כ 1,200,000 בגדה, כ 750,000 ברצועה).
- לבנון: קצת מתחת ל 500,000
- סוריה: קצת מתחת ל 500,000

בסך הכל יש כ 5 מיליון פליטים פלסטיניים. 2 מיליון מתוכם נמצאים כבר בשטחי הגדה והרצועה, שטחה של המדינה הפלסטינית העתידית. המאסה הגדולה השניה של פליטים נמצאת בממלכת ירדן ההאשמית. שאר 20 האחוזים מתחלקים כמעט שווה בשווה בין לבנון לבין סוריה.

המספרים מלמדים שמספר הפליטים הפלסטיניים שיושבים מחוץ לגבולות המדינה הפלסטינית העתידית שווה פחות או יותר למספר הכולל של פלסטינים שיושבים בתוך שטח המדינה העתידית, בגדה המערבית וברצועת עזה. הסיכוי שמדינה שזה עתה קמה תכפיל את אוכלוסייתה ותתמודד עם ההשלכות הכלכליות והחברתיות בהצלחה הוא אפסי עד לא קיים. מי שאומר לעצמו "זאת בעיה שלהם, שיסתדרו איתה" מתעלם מההיסטוריה שמלמדת שכל בעיה פלסטינית מתגלגלת, בסופו של דבר, והופכת לבעיה של ישראל. האינטרס הישראלי הוא מדינה פלסטינית מתפקדת, לא כושלת.

לגישה של "פליטים תחילה" במשא ומתן ישראלי-פלסטיני יש פוטנציאל רב של בנית אמון הדרגתי בין הצדדים. זאת, משום שהפלסטינים יאלצו, לראשונה בתולדותיהם, לקבור את חלום "זכות השיבה" הטוטאלי, ולעסוק בשיקום הפליטים בצורה פעילה ובלתי הפיכה. מהצד השני, הישראלים יווכחו שהפלסטינים לא מתכוונים להציף את מדינת ישראל בפליטים, ושרצונם הוא אכן במדינה ריבונית שעוסקת ברווחת אזרחיה, ולא משמשת כבסיס רעיוני ומעשי לתכנית להשמדת מדינת ישראל.

על מנת שגישת "פליטים תחילה" תוכל לצאת אל הפועל בצורה מיטבית, נדרשים הצעדים הבאים למימושה:

1) עריכת בחירות בשטחי הגדה והרצועה. הבחירות האחרונות שנערכו שם היו לפני כעשור- בשנים 2005 ו 2006. למחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, אין שום לגיטימציה ציבורית פלסטינית לביצוע מהלכים כלשהם. שליטתו בשטח מוגבלת (רצועת עזה נמצאת בשליטת חמאס), והוא נתפס כמשתף פעולה של הישראלים והאמריקאים, וכעושה דברם. לעבאס אין את היכולת להוציא לפועל מהלך גדול של משא ומתן לשלום. עיסקה עם עבאס עומדת על כרעי תרנגולת, מסתמכת על שלטון לא דמוקרטי ונטול אהדה ציבורית, וסופה לקרוס.

בכל מקרה, על ישראל לגלות רוחב לב גדול במיוחד, ולאפשר לחמאס ולנציגיו להשתתף בבחירות האלה. המחשבה הילדותית כאילו חמאס יעלם מעצמו לא מובילה את ישראל לשום מקום, אלא לסבבים חוזרים של לחימה מול הפלסטינים, סבבים שלא מובילים לשום מקום, אלא פותחים עוד ועוד קברים. עדיף לישראל לדעת מול מי היא נושאת ונותנת, ועדיף לפלסטינים שנציגיהם יקבלו החלטות גורליות ולא יתחבאו מאחורי סיסמאות בנוסח "מחרימים אותנו" או "אנחנו נלחמים נגד העולם העוין".

2) יד תקיפה של ישראל נגד טרור יהודי-ישראלי, בעיקר בשטחי הגדה המערבית. נדמה כאילו ישראל מאפשרת, במעשה או במחדל, למיליציות של יהודים להשתולל בגדה המערבית, הן כנגד פלסטינים והן כנגד צה"ל. ישראל צריכה להבהיר שיש לה יכולת לאכוף חוק וסדר בשטחים שבשליטתה. את המיליציות היהודיות צריך לפורר מבפנים, ועל כל גילויי אלימות יש להגיב באופן נוקשה. ישראל צריכה להראות שיש ריבון בשטח, ולא לתת לפלסטינים הרגשה שהמיליציות השונות הן ביטוי לא רשמי של מדיניות הממשלה, ביטוי שמלווה בקריצת עין ובעידוד גורמים רשמיים.

3) בשלב הראשון יש לשקם את הפליטים שבגדה וברצועה- כשני מיליון פליטים. את מחנות הפליטים צריך לרוקן, שכונות חדשות ומודרניות צריכות להיבנות אם בעזה ואם בגדה, וצריך לקבוע פרק זמן של 3 שנים שבמסגרתו ישוקמו רוב הפליטים בגדה.

תכנית כזאת תגרום לפריחה כלכלית עצומה בגדה וברצועה, וגם בישראל, שתספק לפרוייקט חומרים ואנשים (ולא רק היא, כמובן).

הפלסטינים עלולים לחשוד ששיקום הפליטים הוא צעד אחד כשלעצמו, שאין אחריו או איתו צעדים נוספים בדרך למדינה פלסטינית. ישראל תצטרך להיערך מחדש, וגם לפנות מספר התנחלויות כהוכחה לכך שצעד קונסטרוקטיבי פלסטיני יענה בצעד דומה ישראלי. בכל מקרה, את החבילה הסופית של הצעדים והמתווה יצטרכו לבנות במשא ומתן.

4) הקמת מנגנון בינלאומי שבמסגרתו תידון סוגיית הישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים במדינות העולם. חלק מהפליטים ייושבו מחדש באירופה או בארה"ב, חלק במדינות ערב, וחלק גם בישראל. אני רוצה להרחיב על שתי מדינות- ירדן וישראל.

• ירדן. ישנה בימין הישראלי אסכולה שגורסת ש"ירדן היא פלסטין". לפי האסכולה הזאת, אם נצליח להעביר את הפלסטינים לשטחה של ממלכת ירדן, הם יוכלו להקים שם את מדינתם, וכך יפתר הסכסוך. 

למרבה הצער, האסכולה הזאת לא מביאה בחשבון ששאיפתם של הפלסטינים למדינה שכוללת גם את ירושלים, שכם, רמאללה וכו' לא תיעלם, אבל ברגע שתקום מדינה ירדנית-פלסטינית על חורבות ממלכת ירדן ההאשמית הפלסטינים יקבלו שטח גיאוגרפי עצום בגודלו (יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל), וקירבה גיאוגרפית לעיראק. במקרה הזה הם יוכלו להתחמש באין מפריע, ולתכנן תכנית גדולה של מלחמה עם ישראל. 

האינטרס הישראלי המובהק הוא שימור המשטר ההאשמי בירדן, משטר פרו מערבי וידידותי לישראל, שמשמש כחיץ בינה לבין מדינות אויבות כמו עיראק ואיראן.

הפליטים הפלסטינים מהווים כשליש מאוכלוסיית ירדן, וכמחצית מאוכלוסיית ירדן היא פלסטינית (מקור). האינטרס הישראלי הוא להקטין את שיעור הפלסטינים המתגוררים בירדן, וליישב מחוץ לגבולותיה כמה שיותר מתוך 2,000,000 הפליטים הפלסטינים ששוהים בירדן כיום. הדבר הזה יבטיח את יציבותה של המדינה הירדנית ההאשמית, ויעזור לתפיסת הבטחון הישראלית, שכן המדינה הפלסטינית בגדה המערבית תהיה כלואה בין ישראל וירדן משותפות האינטרסים.

• ישראל. את השיקום המלא של הפליטים צריך יהיה לפרוס על פני 7-10 שנים. בזמן הזה ניתן יהיה לקלוט במדינה הפלסטינית כ 1-1.5 מליון פליטים שאינם נמצאים בגדה וברצועה. שאר הפליטים ייושבו מחדש ברחבי העולם. ישראל יכולה לקלוט, על פני טווח הזמן הזה (7-10 שנים) כ 250,000 פליטים פלסטינים- כ 5% משיעורם בעולם.

בחישוב של 5 נפשות למשפחה מדובר על כ 50,000 משפחות. קליטה של כמות כזאת על פני 7-10 שנים מייצרת מאמץ קל למדי למדינת ישראל. 

יתרון נוסף הוא הענקה של מעין "חוק שבות" חד פעמי לערביי ישראל. הוא לא דומה (ואין צורך שידמה) לחוק השבות עבור יהודים, אבל הוא בהחלט חיובי עבור האוכלוסייה הערבית בישראל.

הפליטים שיגיעו לישראל יהיו משפחות צעירות שיכולות לתרום לשוק העבודה הישראלי מצד אחד, או מבוגרים שרוצים למות במולדתם מצד שני. אין לישראל מה לפחד, ואין לה מה להפסיד.

ואסור לשכוח: תמורת מחיר של קליטה של כרבע מיליון פלסטינים לשטח המדינה על פני כעשר שנים, ישראל מסיימת באופן סופי ומוחלט עם סוגיית הפליטים, ונשארת עם סוגיית הגבולות וירושלים.

לדעתי, אחרי האמון שיבנה בין הצדדים, היכולת להגיע להסכמות בנושא גבולות המדינה הפלסטינית, כמו גם מעמדה של ירושלים, היכולת הזאת תהיה קלה הרבה יותר מאשר היום.

אני טקסט פוליטי (א')

(שורה של מחשבות והרהורים על אקטואליה וכו')

א. שינוי שיטת הבחירות. שתי הפעמים בהן ניסו לשנות את השיטה בישראל- חוק הבחירה הישירה וההעלאה הדרמטית של אחוז החסימה- שתי הפעמים האלה כשלו והובילו לתוצאה ההפוכה מזו של הוגי השינויים. במקרה הראשון, הבחירה הישירה שנועדה להוריד את כח הסחטנות והמיקוח של המפלגות החרדיות גרמה להקטנה דרמטית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות, ולקואליציה נטולת גוף עיקרי גדול אחד (החרדים, אגב, הסתדרו יופי עם השיטה, וכוחם הפוליטי אף גדל). במקרה השני, העלאת אחוז החסימה שנועדה למחוק מפלגה ערבית אחת או שתיים גרמה למפלגות הערביות להתאחד ולהגדיל את מספר חברי הכנסת שלהן. הוגה השיטה, אביגדור ליברמן, כמעט ונשאר מחוץ לכנסת משום שמפלגתו היתה קרובה מאד לא לעבור את אחוז החסימה.

לא אכנס כאן לסקירה היסטורית של שיטת הבחירות בישראל על יתרונותיה וחסרונותיה, ועל הסיבה לכך שהמפלגות הגדולות לא חזרו לגודלן המקובל מלפני 20 שנה ויותר. אומר רק שהמצב האופטימלי של קואליציה הוא: מפלגה גדולה אחת ומספר מפלגות בינוניות-קטנות עם כח מיקוח קטן יחסית, שאפשר לעשות ביניהן "הפרד ומשול" ולהוריד את מחירן במו"מ מקביל שינהל ראש הממשלה עם כולן.

כדי להגיע למצב של מפלגה גדולה צריך ליצור מצב שידחוף לאיחוד של מפלגות לווין עם "מפלגת האם" שלהן, משני צדי המפה הפוליטית. כדי להגיע למצב של מפלגות בינוניות-קטנות צריך ליצור תנאים שיעודדו התפלגות בקרב מפלגות מרכז למפלגות קטנות יחסית.

לפיכך, שיטת הבחירות בישראל צריכה להיות מבוססת על שני העקרונות הבאים:

1) ראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה. העיקרון הזה יגרום לבוחר הישראלי לא להצביע למפלגת לווין בהתאם לאסטרטגיית הצבעה של "אני תומך ב X לראשות הממשלה, אבל אצביע למפלגת לווין x1". ברגע שידוע שראש המפלגה ישאר באופוזיציה אם לא יהיו למפלגתו מספיק מנדטים יקרו שני דברים: כוחה של המפלגה הגדולה יגדל בסקרים על חשבון מפלגות הלווין, ובמערכת הפוליטית יווצר מומנטום של איחודים פנים גושיים. התוצאה תהיה: שתי מפלגות גדולות בישראל של 45-50 מנדטים לכל אחת.

2) הורדת אחוז החסימה לכ 1.5% או פחות (כ 30,000 קולות- קצת יותר ממנדט). בניגוד לדעה הרווחת בישראל, מפלגות קטנות אינן סחטניות. הדרישות שלהן פרופורציונליות לגודלן- ראש ועדה, סגן שר, קידום עקרון ספציפי שעליו רצו לבחירות, מקסימום שר. ההיתכנות של מפלגות בנות 1-2 מנדטים תדחוף לריבוי מפלגות באגף החרדי. בנוסף, העובדה שמצביעי ימין דתיים-חרדיים ומצביעי שמאל ערבים ולא ציונים "ידחפו" להצביע למפלגות הגדולות בהתאם לעיקרון מס' 1 (ראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה) תגרום הן לירידה בכוחם של שני הגושים האלה, והן להקמת מפלגות קטנות חדשות כמו מפלגה חרדית שתקדם רעיונות של גיוס ויציאה לעבודה נוסח הרב חיים אמסלם, ומפלגה ערבית-יהודית שתראה בחיוב ישיבה בקואליציה.

בנוסף, צריך לזכור שפרלמנט של מדינה לא צריך להיות זירה של שימור, קיפאון ושיעתוק של רעיונות קיימים, אלא מקום של שיח חדש ורעיונות חדשים שמקודמים ע"י נבחרי ציבור שקיבלו מנדט באופן ישיר ככל האפשר מהציבור. מפלגות כמו "עלה ירוק" או "הירוקים" או כל מפלגה אחרת מהסוג הזה יכולות, בהתנהלות נכונה, לקדם רעיונות שיועילו לציבור ולמדינה.

בהתאם לשני העקרונות הללו, צריך לטפל במקרי קיצון של ממשלת מיעוט וגם פיצול פנים מפלגתי. גם לזה יש פתרונות, אבל לא אפרט אותם כרגע. רק אציין ששינוי השיטה כפי שאני מציע, בשילוב חוקים של התנהלות יעילה בזמן משברים פוליטיים, עשויים לאפשר כהונה מלאה 4 שנים לכנסת נבחרת, גם אם יהיו בה חילופי ממשלות באמצע. כמובן שאופציה של בחירות מוקדמות תמיד קיימת.

ב. חיזוק מעמד מבקר המדינה. במדינות רבות בחו"ל ישנו מוסד של "שופט חוקר"- אדם מחוץ למערכת המשטרתית/משפטית שיש לו משאבים גם לבצע חקירה, וגם להעמיד לדין. בישראל ישנו מוסד "מבקר המדינה", שיש לו עצמאות אל מול הרשות המבצעת, אבל אין לו סמכויות כמעט בכלל, למעט הוצאת דו"חות חמורי סבר, ותקווה שמשטרת ישראל תעשה איתם משהו.

מוסד מבקר המדינה יכול להיות אמצעי קריטי ויעיל למלחמה בשחיתות בעידוד טוהר מידות ועבודה למען הציבור, לשם כך כדאי להרחיב בחוק את סמכויות משרד המבקר באופן הבא:

1) מבקר המדינה ידווח לכנסת, ואך ורק לכנסת. הפיקוח על מוסד המבקר יעשה דרך ועדת הכנסת (ולא הוועדה לביקורת המדינה) בראשות יושב ראש הכנסת.

2) למבקר המדינה ימונה משנה. המשנה למבקר המדינה ינהל צוות של חוקרים שתהיה להם הסמכות והאמצעים לנהל תיק "end-to-end": מקבלת התלונה, דרך חקירת המקרה וחקירת עדים, ועד לגיבוש כתב אישום וניהולו בבית המשפט.

כמובן שיהיה צורך להגדיר את הממשקים מול המשטרה והפרקליטות, אבל אלה דברים שישתפרו וישתכללו עם הזמן. מדינת ישראל יצרה מנגנון רב-מערכתי של כוחות הביטחון שאיפשר "סיכולים ממוקדים" יעילים. אין סיבה שניהול רב מערכתי יוגבל רק למערכת הביטחון ולפגיעה באויבי ישראל. אפשר להתאמץ בכיוון הזה גם לטובת ניקוי השחיתות במוסדות המדינה.

משטרת ישראל והפרקליטות הם גופים הכפופים לממשלה. העובדה שהם חוקרים תלונות על הנעשה במשרדי ממשלה מהווה פתח לבעיות מסוג טיוח ולחצים מלשכות השרים. גוף בלתי תלוי שחייב דיווח לכנסת יעשה את העבודה ביותר יעילות ומהימנות, וישחרר את משטרת ישראל למשימתה העיקרית- הבטחת הבטחון האישי של אזרחי ישראל.

ג. בחירת בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה. בהתחלה היה לנו את הפיאסקו של יואב גלנט, שבסופו מונה בני גנץ לרמטכ"ל. אחר כך היה את הפיאסקו של יעקב פרנקל ועוד כמה אנשים, שבסופו מונתה קרנית פלוג לנגידה. בתווך נחשפנו לוועדת טירקל המגוחכת, "חותמת הגומי" הלאומית שלא ברור מה היא בודקת ומה תפקידה בכלל. חוץ מזה ראינו נושאי משרה בכירים שתהליך בחירתם ומינויים נוגד את האינטרסים של הציבור כמו מבקר מדינה חלש שלפני בחירתו עבר "ראיון עבודה" בבית משפחת נתניהו, יועץ משפטי שדקה לפני בחירתו היה פרקליט של כל מיני פוליטיקאים חשודים בפלילים.

כדי לטייב את תהליך הבחירה והמינוי של בכירים, אני מציע ש:

1) יוגדרו בחוק ה"תפקידים הבכירים"- רמטכ"ל, נגיד בנק ישראל, יועץ משפטי, מבקר המדינה, בטח יש עוד כמה כאלה.
2) כל תפקיד יקבץ סביבו, בדרך הטבע, מספר מתמודדים.
3) כל המתמודדים יעברו שימוע פתות בוועדת כנסת מיוחדת שתוקם עבור זה. ישתתפו בה נציגים מכל המפלגות, והם יוכלו ליידות את האבנים הגדולות ביותר בכל מועמד. מתקפה חסרת רחמים של נציגי הציבור על המועמדים בעיני עצמם.

מי שישרוד את המתקפה הרוויח את תפקידו בדין -:)

סבא וסבתא שלי התחתנו פעמיים

הם אפילו לא התגרשו בין לבין. מעשה שהיה כך היה:

א.

סבא שלי היה האדם המשעמם בעולם. הוא היה סוכן ביטוח בקיבוץ. בעקרון, סוכני ביטוח אמורים להתחרות אלה באלה, כשכל אחד מנסה למכור את מרכולתו לכמה שיותר לקוחות. האידיאולוגיה הקיבוצית לא כל כך האמינה בקונספט הזה, וסבא מכר את אותה הפוליסה לכל חברי הקיבוץ באותו מחיר מסובסד. למותר לציין שהפוליסה נוסחה בקווים כלליים, על פני מסמך בן עמוד אחד, וכיסתה פחות או יותר את מה שהאדון בן ציון, משדרות בן ציון 36 בתל אביב, האמין שפוליסה צריכה לכסות. את מה שלא כוסה בפוליסה כיסתה ההסתדרות, כך שמעולם לא היה מקרה או פגיעה שהשאירו חברי משק לא מכוסים או לא מטופלים, מה שהוביל לשביעות רצון מפוליסת הביטוח שסבא שלי מכר, ומסבא שלי בפרט.

סבא היה אדם ממוצע גוף ונמוך קומה, מסוג האנשים שקשה לזכור את פרצופם, אפילו אם הוא מונצח בתמונת תקריב שאתה מתבונן בה באותו הרגע. כמדומני שהשם "אפור" ניתן לצבע הזה כמחווה לאחד מאבות אבותיו של סבא. סדר יומו של סבא היה דייקני וקבוע כמו שעון שוייצרי מקולקל: כל בוקר היה סבא מתעורר, לוגם את התה בחלב שלו, אוכל פרוסה יבשה של לחם יבש, נוטל את תיק העור המהוה שלו, ויוצא לעמל יומו. באחת בצהריים הוא היה חוזר לחדר לאחר ארוחת הצהריים, שותה עוד תה בחלב, הפעם עם עוגיה מהעוגיות שסבתא היתה מקפידה להכין ביום שישי כדי שיספיקו לכל השבוע, ונם את תנומת הצהריים שלו עד לשעה שלוש בדיוק. בשלוש בדיוק סבא היה קם, ללא צורך בשעון מעורר, ויוצא לסיבוב אחרון ברחבי הקיבוץ. בסופו של הסיבוב הזה היה סבא ממלא בדייקנות דף פעילות יומי אותו היה שולח בדואר לאדון בן ציון. בארבע ועשרים סבא היה בחדר האוכל, אוכל את ארוחת הערב יחד עם הרפתנים שהשכימו קום כבר בארבע ועשרים בבוקר, ובעשרה לחמש אחר הצהריים סבא היה נכנס, בפעם האחרונה לאותו יום, בדלת החדר, נושק לסבתא על שפתיה, פוסע אל עבר חדר השינה הנוסף (חדר שינה שנבנה אך ורק במגורים שלו ושל סבתא), והולך לישון עד למחרת בבוקר. הדלת היתה ננעלת בקול נקישה רמה, ולאיש אסור היה להפריע את מנוחתו של סבא, לבל יפגע הדבר במשלח ידו. זה היה סדר יומו של סבא, יום יום ובכל יום, חוץ מימי שישי ושבת. אלה היו מוקדשים לסבתא, לילדים ומאוחר יותר- גם לנכדים.

מה שסבתא לא ידעה, ולמעשה איש לא ידע, הוא שלסבא היה חיים כפולים. במשך היום היה סבא סוכן הביטוח המסור והמהימן של הקיבוץ, אבל מרגע שנסגרה וננעלה דלת חדר השינה הנוסף, לא היה סבא סר למיטתו. הוא היה נוקש סדרה של נקישות על רצפת החדר, ואז היה נפער חור ברצפה, ומנהרה מוארת ובנויה בתלילות מתונה היתה מובילה את סבא אל חדר מוצפן ומבוטן, שבו חיכו לו כלי נשק שונים ומשונים, חליפה משוריינת היטב, מסיכת הסוואה שחורה, ומכונית שחורה שהיא גם מהירה, גם חרישית, גם נמוכת צללית, וגם חמושה. סבא שלי, סוכן הביטוח של הקיבוץ בימים, היה מציל את העולם בלילות.

תחילת דרכו של סבא כגיבור על היתה עוד לפני קום המדינה, כשהיה חלוץ צעיר והקפיד לא ללכת לפני המחנה. בתחילה חילטר סבא במספר משימות לפי בקשת שכנו לצריף, אהרון ("אהרונצ'יק") נויברשטאט, שלימים התברר שהוא הוא "מיסטר ג'ונס" האגדי (או "ג'יי"). אחרי מספר פעולות התברר שלמרות חזותו האפורה במיוחד של סבא, החלו להצטבר אט אט עדויות על נוכחותו במקומות ובאירועים שבהם הוא לא היה אמור לנכוח, בלשון המעטה. אהרונצ'יק נויברשטאט הגה את ענין החליפה, ומאוחר יותר את המסיכה. נויברשטאט המשיך להיות המפעיל של סבא גם אחרי שעבר לארצות הברית, באמצע שנות השלושים של המאה שעברה, והפך ל"מיסטר ג'ונס" ("ג'יי"), והחלטורות של סבא הלכו והתרחבו, עד שכיסו כמחצית מיומו.

סבא התמיד בתפקידו כמגן העולם ומצילו גם אחרי שהכיר את סבתא, אותה פגש בגורן שבקיבוץ, גם במהלך החיזור העיקש והסגפני אחריה, וגם לאחר שהתחתנו. למרות שהיה פועל מסור ומילא בנאמנות כל תפקיד שהטילה עליו מזכירות הקיבוץ, נוצר הצורך בתפקיד קבוע אותו יוכל סבא למלא, ושישמש כיסוי מושלם לפעילותו הלילית. "מיסטר ג'ונס" ששהה באמריקה כבר יותר מעשור הוא זה שהציע את תפקיד סוכן הביטוח של הקיבוץ, לאחר שנחשף לאפרוריות התפקיד בעיר מגוריו (מדיאוקרטאון, אוהיו), והתלהב מהפוטנציאל של שילוב התפקיד עם אישיותו היומיומית של סבא. סבא פקפק בתחילה באפקטיביות של הכיסוי הזה, מאחר שהרגיש שיש ניגוד מסוים בין האידיאולוגיה הקיבוצית לאופי המשרה, אבל "מיסטר ג'ונס" התעקש, והסתבר שצדק- חברי הקיבוץ קיבלו כמעט ללא תהיות את המשרה החדשה שנתפרה עבור סבא (למעט חוק'ה המשוגעת, ששאלה בקול גדול באסיפת המזכירות מה זה השיקוץ הקפיטליסטי הזה, ומה פתאום נותנים לסבא שכולם יודעים למה באמת העבירו אותו מהחליבה, ולמה קברו את פרויק'ה שלה אחרון בשורה השניה, ולא שני בשורה הראשונה. אבל חוק'ה היתה, כאמור, משוגעת).

וכך זכה סבא בכיסוי מושלם, אותו העמיק והאפיר בהתאם לאופיו. ובכל יום, בעשרה לחמש אחר הצהריים, היה סבא מתפנה להציל את העולם. והיה מה להציל. תקצר היריעה מלפרט את כל האירועים והמקומות שבהם סבא היה, ושינה את מסלול ההיסטוריה. נאמר רק שאילולא סבא, לא בטוח שהייתי זוכה לכתוב את הסיפור הזה, וכנראה שאתם לא הייתם קוראים אותו.

ב.

סבתא שלי למדה להתרגל לאורחות חייו של סבא. היא למדה להתרגל עוד הרבה לפני כן, כשהיתה ילדה, ומשפחתה החליטה יום אחד לעזוב את כפר מגוריהם באודסה, ולעלות לארץ ישראל. המשפחה- סבא רבא, סבתא רבתא, סבתא ושני אחיה הגדולים, יצאה יום אחד מדלת ביתם הצנוע, הלכה בשלג ובבוץ את כל הדרך עד לקצה הכפר אל בית הועד, שם החתים כתריאל המזכיר את תעודות המסע שלהם בחותמת אדומה גדולה שמסתבר שלא היתה עמידה למים (אבל זה לסיפור אחר). משם, בכרכרה משוננת גלגלים, נסעה המשפחה הקטנה והגאה אל הנמל, עלתה על הספינה, היטלטלה כה וכה, ובסוף מצאה את עצמה ביפו, תשושה וחסרת כל. אנדריי, אחיה האמצעי של סבתא (יואל היה האח הבכור), דווקא שאל שאלות, המון שאלות- גם את סבא רבא, גם את סבתא רבתא, וגם את אנשי הצוות גסי הרוח והשיכורים. שאלה אחת ששאל אנדריי גרמה לאחד המלחים למשוך אותו בצווארונו הקרוע אל פינה נסתרת בספינה, ולהראות לו משהו שאיש מלבדם לא ראה. מאז הפסיק אנדריי לשאול שאלות, וסבתא אימצה מיד את נוהגו החדש, גם מפני שהעריצה אותו מאד.

כך קרה שסבא לא נתקל במכשולים רבים מדי במהלך חיזורו העיקש והסגפני אחר סבתא. החתונה היתה צנועה וריחנית, כיאה לחתונות בקיבוץ. את הכוס לא שברו, משום שהתקציב היה דל ומהודק, וכל הכוסות שימשו את האורחים בחתונה. האוכל שבושל בחדר האוכל של הקיבוץ נאכל ברוב שמחה, והוחזר אחר כבוד לאדמה על ידי כל חברי הקיבוץ ביממה שלאחר החתונה. ההתאוששות היתה קצרה במיוחד, שכן אנשי הכפר הערבי הסמוך פירשו לא נכון את חגיגות השמחה, והרעשים שבאו בעקבותיה, וחברי (וחברות) הקיבוץ התשושים נאלצו לאחוז חיש מהר בנשק ולהדוף את הפורעים. העדרו של סבא מהמאמץ הקבוצתי לא הטרידה את סבתא, גם משום שהיא למדה לא לשאול שאלות, וגם משום שהיתה אשת רעים להתרועע, ותמיד היתה לה חברה או שתיים להתרועע עימן.

סבתא היתה אישה חזקה וגאה. בעיניה הטובות עמדה בת צחוק, ובפיה תמיד היתה איזו אימרת אגב או משפט עידוד שגרמו לבן השיח (או לבן המשפחה) להרגיש טוב יותר. אופיה הנוח ויעילותה הרבה בפתרון בעיות סייעו לה רבות בעבודות המשק השונות, עד שהתמקמה בעבודה החשובה של מקפלת הכביסה של הקיבוץ. שם, יחד עם שתי חברותיה הטובות- שירה (ה"שירה" השביעית בארץ ישראל אי פעם) וניצן (ה"ניצן" הראשונה בא"י אי פעם), היו השלוש אחראיות למחזורי הכביסה של הקיבוץ כולו- קבלת הכבסים, כיבוסם, ייבושם, ניפוי הבגדים והמצעים שאינם ראויים למיחזור, קיפולם, ומיונם לכל חבר קיבוץ לפי המדבקה הצהובה-שחורה (ולאחר מכן- האדומה-שחורה) שבשיפולי הבד. קולות השיח והצחוק הנעימים שבקעו מצריף (ולאחר מכן- בית) הכביסה היו מפורסמים בכל הקיבוץ כולו. אם מסבא כולם היו מרוצים, הרי שאת סבתא ממש אהבו.

כל בוקר היתה סבתא משכימה לעמל יומה, חוזרת אל הבית בארבע ורבע בדיוק, מסדרת בנחת את הבית עד לבואו של סבא, ונפרדת ממנו בנשיקה בעשרה לחמש. לאחר שסבא היה נכנס לחדר השינה הפרטי שלו ונועל את הדלת בנקישה, היתה סבתא ממתינה מספר דקות (לא יותר מעשר), ואז היתה ניגשת אל הקיר הרחוק של הבית, זה שמול הדלת, ומכניסה את היד בזהירות אל מאחורי שקע החשמל המצהיב. הקיר היה זז מעט, וסבתא היתה חומקת אל פאתי הקיבוץ, שם היה ממתין לה רכב אמריקאי שחור אותו נהג דוד פלברט.

את פלברט פגשה סבתא בימי ההכשרה, עת ברחה מבית הוריה שביפו והצטרפה לקבוצה נחושה וקולנית של עולים חדשים מרוסיה. בין פלברט ובין סבתא היתה אהבה לא ממומשת, בעיקר משום שפלברט היה הומוסקסואל בארון, אך מאחר והוא מעולם לא ידע שיש דבר כזה- הומוסקסואל- הוא נותר כל חייו במין אפילה מינית עמומה. את הרומן הלא ממומש החליפה חברות אמיצה. כשפלברט גוייס אל השי"ס, היחידה הסודית שבתוך הש"י של ה"הגנה", הוא נזכר בסבתא, וגייס אותה אל שורותיו. המאהב הלא ממומש שהפך לחבר הפך, בסופו של דבר, למפעיל של סבתא. יחדיו הם נלחמו בבריטים ובערבים, ולעתים שיסו אותם אלה באלה. לאחר קום המדינה, כשמחלציו של הש"י בקעו הן שב"כ והן המוסד, פלברט הצליח לשמור גם על עמימות מבצעית, בנוסף לזו המינית, ולא הוכפף באופן פורמלי לאף אחד מהגופים. למעשה, דיווח פלברט למזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ולעתים לראש הממשלה עצמו.

סבתא היתה הסוכנת המצטיינת של פלברט. היא ניצלה את מה שנראה היה כמו שינת חצי היממה העמוקה של סבא, ובערבים ביצעה פעולות רבות ומסוכנות בעורף האויב. לא היתה ארץ ערבית שהיתה זרה לה. על מנת לשמור על חשאיות, ולבל יזהו אותה כיהודיה, ישראלית, או סבתא, דאג פלברט לצייד את סבתא בשיער בלונדיני גולש, ובחליפה צמודה בצבעים זהב, אדום וכחול. יחד עם נטייתה הטבעית לייצר "סמול טוק" עם כל בן שיח, נטמעה סבתא בקלות בין שורות האויב, ומילאה את כל משימותיה בהצלחה מירבית. זרועות הבטחון של המדינה הצעירה קיבלו, על מגש של כסף (או זהב, אדום וכחול), מידע מודיעיני ומבצעי שערכו לא יסולא בפז. לעתים היה המידע מגיע בעל פה, ולעתים היה המידע מגיע בתוך איש צבא מצרי, סורי, או ירדני בועט ומתוסכל. כמובן שלא פעם ולא פעמיים יצאה סבתא למבצעים שאינם רק איסוף מידע, אלא חבלה וסיכול פעולות אויב. מכל המבצעים האלה היא חזרה עם עיניים צוחקות, חיוך טוב, ומשפט צנוע שהסתיר את ההירואיקה שבפעולותיה.

זאת היתה חלוקת העבודה אצל סבא וסבתא שלי: הראשון הציל את העולם, השניה הצילה את המדינה. כמעט עשרים שנה פעלו השניים האלה, במידור מוחלט זה מזו, וזקפו לזכותם הצלחות רבות. למזלם הטוב התחשבו העולם והמדינה בצורך שלהם לטפח זוגיות אינטימית, ולא יצרו משברים בסופי שבוע. כך זכו סבא וסבתא להתענג זה על זו כל שבוע בימים שישי ושבת. אז היו יושבים על הדשא שבחזית ביתם, שותים משהו חם, אוכלים את העוגיות המעולות של סבתא, מחליפים חוויות מעבודתם היומית ומהקורה בקיבוץ, ומהדקים את אהבתם. מהאהבה הזו נולדו ארבעה ילדים- שני בנים ושתי בנות- שגודלו כמובן בבית הילדים של הקיבוץ, ליד האפרוחיה שליד ביתו של חיים הקצב. סבא וסבתא אף אימצו עוד שלושה ילדי חוץ, והמשפחה גדלה לאט ובנחת בין שבילי ומשעולי הקיבוץ, כשסבא וסבתא מנהיגים אותה בימים, ומצילים את העולם והמדינה בלילות.

ג1.

ביולי 1963 סבא שלי נסע לכנס סוכני ביטוח בניו ג'רזי. מזכירות הקיבוץ אישרה את נסיעתו של סבא בחדווה מסוימת, משום ששבוע לפני כן נסעה משלחת ישראל בשחיה צורנית גברים לאולימפיאדת החורף ביפן, ורובה הורכבה מחברי הקיבוץ השכן. חברי הקיבוץ של סבא לא ראו זאת בעין יפה, בעיקר משום שאחד מחברי המשלחת היה פרוייליך הגוץ, שתמיד היה מבלה בבריכה של הקטנים "כדי להשגיח על הנכדים", אבל כולם ידעו שהסיבה האמיתית היתה העובדה שהוא התקשה לעמוד בבריכה הרגילה, אפילו בחלק הנמוך שלה. בקיבוץ השתררה תחושה עזה של קיפוח, והנסיעה של סבא לניו ג'רזי נראתה כמו הזדמנות להחזיר לקיבוץ השכן מהלומה ראויה, ועוד להצטייד בכמה סכיני אל חלד לקומביין של הקיבוץ הישר מארצות הברית, ובמחיר נמוך משמעותית מזה שבארץ.

למותר לציין שהיה זה "מיסטר ג'ונס" האגדי שבישל במיומנות ובדיוק מירבי את נסיעת משלחת השחיה צורנית גברים ליפן ואף דאג לשבץ בה את פרויליך הגוץ, ובכך להניע "אפקט דומינו" מושלם שהסתיים באישור הגורף לנסיעתו של סבא לניו ג'רזי. הסיבה לכך היתה משימה חשובה וקשה במיוחד שהוטלה על סבא, ושהצריכה את שהייתו בארצות הברית ליותר מלילה אחד: על סבא הוטלה המשימה לתפוס את פרנק בריקובסקי, הנאצי הבכיר ביותר שנמלט מבנות הברית לאחר מלחמת העולם השניה.

לא נפרוס כאן את כל מעללי בריקובסקי בזמן המלחמה. נציין רק, שלאחר המלחמה הוא היה פעיל במיוחד ביצירת רשת חברתית חובקת עולם של רמי דרג לשעבר מהרייך השלישי. הוא טווה במיומנות את הרשת הזאת, שהיתה מסוכנת במיוחד משום שחבריה היו גם רמי דרג וגם פרוסים בכל רחבי העולם, ועמד במרכזה. בריקובסקי עצמו קבע את משכנו בארצות הברית, ונכנס ויצא ממנה בחופשיות תוך שהוא מנצל את העובדה ששמו הפרטי היה כל-אמריקני, ושם משפחתו- פולני. באותה התקופה השלימה ממשלת ארצות הברית פרוייקט מחשוב ראשון מסוגו ורחב היקף, וביצעה אינטגרציה מקיפה בין מחשבי רשות ההגירה, משרד הפנים, ה CIA וה IRS. אלא שבמערך הממוחשב הזה היו כמה חורים לא מכוסים, ואחד מהם איפשר לבריקובסקי לנצל את הדואליות של שמו האמריקני-פולני כך שהמערכת הממוחשבת לא זיהתה אותו כראוי. (רשימת ה"באגים" של פרוייקט המיחשוב הזה היתה מקיפה, וכללה 10,073 באגים שהמתינו לתיקון. למרבה הצער, בשל היקף הפרויקט, תיקון כל הבאגים ושחרור גירסה עדכנית לא היה צפוי לפני סוף 1973). באמצע 1963 התקבלו אינדיקציות מהימנות מספיק שהראו שבריקובסקי מתכוון להוציא לפועל תכנית זדונית במיוחד באמצעות רשת נאמניו, לחולל הפיכה כלל עולמית, ולהשתלט על העולם. סבא שלי היה צריך לעצור את זה, ויהי מה.

בריקובסקי היה ערמומי וקשה לפיצוח- במהלך מנוסתו מבנות הברית הוא נורה ונפצע באורח חמור. כתוצאה מכך הוא איבד חלק מהיכולת הוורבלית שלו, ותיקשר עם העולם בעיקר באמצעות מצמוצים. הדבר היקשה על מיפוי תנועותיו המדויקות, ולכן נחת סבא שלי באזור משוער שבו בריקובסקי היה אמור להימצא. למרות שסבא היה מוסווה היטב עם החליפה, המסיכה, והמכונית השחורה והמאובזרת, בריקובסקי חש בסכנה מתקרבת, והוא החל לנוע במהירות במכוניתו שלו, כשסבא עוקב אחריו בנחישות ובזהירות, לבל יתגלה המעקב ובריקובסקי יעלם. כשבריקובסקי תידלק את מכוניתו- סבא תידלק אף הוא תחנה אחת מאחור. כשבריקובסקי ישן במלון דרכים- סבא שכר את החדר שליד החדר הסמוך. כך נעו השניים, בריקובסקי וסבא, צייד מיומן וטרפו האכזר, לאורכה של ארצות הברית, הרחק מניו ג'רזי, בדרכים צדדיות והרריות במסע מסחרר ומסוכן. הזמן שחלף נלקח בחשבון בתכניותיו של "מיסטר ג'ונס", שדאג מראש לספק לסבא סיפור כיסוי של שבועיים, וליתר בטחון- שלח שני סכיני קומביין בדואר אקספרס לקיבוץ "על החשבון". סבא הלך וסגר על בריקובסקי, והשניים הגיעו אל הישורת האחרונה ומצאו את עצמם בניו אורלינס.

בריקובסקי קפץ ממכוניתו והחל לנוע ברגל כשהוא מקפיד למצמץ אף פחות מכרגיל. סבא נע אחריו בתוך קהל אנשים הולך וגדל שהאט את מהירות ההתקדמות של שניהם. מסתבר שבריקובסקי ידע מה הוא עושה, משום שסבא זיהה, באיחור קל, ארון מתים ותזמורת "ביג באנד", והבין שהם נמצאים בלוויה כמיטב המסורת הטקסית של ניו אורלינס. הדיקסי התנגן בעליצות עגמומית, כיאה למנהגי המקום. האנשים הלכו לאט אחרי הארון, בריקובסקי קרוב קרוב לארון, וסבא מאחוריו. לאחר דקות ארוכות הגיעה התהלוכה אל בית הקברות, שם חיכה לכולם בור פתוח. נושאי הארון הניחו, במאמץ רב, את הארון בתוך הבור, כשבפעם הזאת רק נושא ארון אחד נופל לתוכו ולא קם יותר. הקהל הזדקף. הכומר התנשם, פתח את ספר הברית החדשה שהחזיק, והחל לקרוא פסוקים לעילוי נשמת המת. סבא נשא את מבטו לבריקובסקי, שנדמה היה שאינו מבחין בו, והרים את מבטו לסקור את שאר הקהל. במרחק מה מבריקובסקי סבא זיהה את "מיסטר ג'ונס", ולידו את סבתא שלי.

ג2.

השיער הבלונדיני וחליפת הזהב-אדום-כחול לא בלבלו את סבא, שזיהה את סבתא מיד. חוץ מ"מיסטר ג'ונס" ומסבתא, סבא ראה גם את דוד פלברט, אלא שהוא לא הכיר אותו, ולכן התעלם ממנו. סבתא, בניגוד לסבא, לא נזקקה לשבועיים כדי להגיע אל בריקובסקי. העניין היה כזה:

בריקובסקי, חוץ מהיותו נבל בינלאומי מסוכן, היה גם אחד מראשי "פרויקט הטילים" המצרי של נאצר ימ"ש, בשיתוף עם מדענים נאצים. בריקובסקי הגה, תכנן ופיתח את גולת הכותרת של הפרויקט- "הטיל החוזר" המהפכני, שהיה אמור להיירות אל היעד, להתפוצץ שם ולזרוע הרס והרג, ואז לחזור בחזרה אל כן השילוח שלו, מוכן לירי נוסף. גם קטלני וגם חסכוני, מצמץ בריקובסקי בגאווה לפני נאצר והמתורגמן שלו, שגיחכו בהנאה. ביולי 1963 הגיע פיתוח הטיל הזה אל השלב הקריטי שלו, ועל סבתא הוטלה המשימה לעצור את זה, ויהי מה.

פלברט משך כמה חוטים והפעיל כמה קשרים, וגילה שבריקובסקי אמור להגיע לניו אורלינס ללוויה. הוא לא התעצל, פתח את ספר הטלפונים, איתר את כל הלוויות, הלך ושוחח עם כל אחד מהנפטרים עד שאיתר את הלוויה הרלוונטית, וכך יכל לכוון את סבתא שלי הישר אל האירוע עצמו ללא צורך בשהות מקדימה או מרדף.

שני גיבורי העל האלה, סבא וסבתא שלי, הגיעו ביחד את אותה המטרה, אבל חוסר התיאום עלול היה ליצור מצב שבו בריקובסקי המנוול יחמוק מעונש דווקא בגלל עודף בגיבורי על באותה הזירה. את המצב הצילו שני המפעילים- "מיסטר ג'ונס" ודוד פלברט. סבא אמנם לא זיהה את פלברט, אבל "מיסטר ג'ונס" זיהה גם זיהה, משום שפלברט נחרט בזכרונו האגדי מאז נכחו השניים בכנס מפעילים בינלאומי מתישהו בשנות החמישים. "מיסטר ג'ונס" ופלברט גחנו זה לעבר זה, החליפו מספר מלים, ואז קמו כאיש אחד וניגשו לתזמורת הדיקסי שניגנה בלוויה וחיכתה לסיום התפילה של הכומר. "ג'יי" נתן לחבורה מעטפה עם כסף, פלברט הגיש להם מעטפה עם תווים, ועם תום התפילה, כשהקהל ציפה להתפזר ובריקובסקי להעלם, החלה התזמורת לנגן את מארש החתונה, ובעקבותיו- את "הבה נגילה".

הלוויה, אם כן, הפכה לחתונה. חתונה יהודית. הקהל המופתע עצר במקומו, ובריקובסקי גם, כדי לא לעורר חשד. "ג'יי" מיהר לעמוד לצידו של סבא, פלברט- לצידה של סבתא, ושני אלה הוליכו את סבא וסבתא תוך שהם דואגים ליצור מעבר בתוך הקהל, הישר אל הכומר.

הכומר היה מופתע בהתחלה, אבל מספר מלים של "ג'יי" ושל פלברט בצירוף זריקה קטנה ובלתי נראית ממזרק שפלברט נשא עימו תמיד ליתר בטחון הפכו את הכומר לרב רפורמי כדת וכדין. ה"רבאיי" נשא מספר מלים חמות בשבח ברית הנישואין, הפליא ללהטט בגימטריה ובפסוקים מהמקורות, ברך את שבע הברכות בהגיה אשכנזית תקנית, וניהל את טקס החתונה היפה ביותר בניו אורלינס והסביבה אי פעם. המסכה של סבא והשיער הבלונדיני של סבתא, החליפה השחורה של סבא וחליפת הזהב-אדום-כחול של סבתא- הם היו זוג מושלם. הקהל היה מוקסם, נדמה היה שאיזו מין הילה של אהבה ונתינה מרחפת מעל בית הקברות שהפך לגן אירועים מאולתר. הרב סיים לברך, ואמר את המלים "מקודשת, מקודשת, מקודשת". מאי שם הגיש מישהו כוס עטופה. סבא, שאקט שבירת הכוס נמנע ממנו בחתונתו הראשונה עם סבתא, לא היסס. הוא הרים את רגלו ושבר את הכוס.

לכל גיבור על יש חולשה כלשהי, איזה חומר או פעולה שהופכים אותו לפגיע, ולו לרגע. סבא שלי היה פגיע לרעש של ניפוץ זכוכית. רעש כזה היה מקפיא אותו למספר שניות, לפעמים זניחות ולעתים יקרות מפז. קול ניפוץ הזכוכית, העמום אמנם, של שבירת הכוס, הקפיא את סבא שלי. כשסבא שב לאיתנו, בריקובסקי כבר לא היה שם. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

סבתא שלי, לעומת זאת, היתה פגיעה לחצילים, ומאחר ואלה לא היו חלק מהאירוע, היא לא קפאה. כשבריקובסקי חישב להימלט, סבתא זינקה ממקומה, קפצה על בריקובסקי מאחור, הצמידה אותו אל הקיר, כפתה אותו במיומנות ובכח באמצעות החבל שהיה איתה תמיד, והגישה אותו לפלברט בחיוך של נצחון. בריקובסקי מצמץ באימה ובזעם כשפלברט ו"מיסטר ג'ונס" הוליכו אותו מחויכים אל מכונית ה"לינקולן" האפורה שחיכתה להם בסמוך. סבתא הספיקה לחזור למקומה ליד סבא שחזר בינתיים לאיתנו. התזמורת ניגנה את "לה באמבה" (המקורי! זאת היתה שנת 1963), והקהל הרב נהר לברך את סבא וסבתא, כמקובל בחתונות. העולם ניצל, ישראל גם, וסבא וסבתא שלי, כאמור, התחתנו פעמיים.

(סוג של) אפילוג

יש עוד הרבה לספר על הנפשות הפועלות. מטבע הדברים התמקדתי בסבא ובסבתא שלי, אבל גם למפעילים שלהם מגיעות כמה מלים:

- "מיסטר ג'ונס" האגדי לא היה רק המפעיל של סבא שלי, אלא סוכן רב מעללים בזכות עצמו. בשלב מסוים הוא היה נהג הקטר של הרכבת האווירית שהביאה נשק לישראל במלחמת יום כיפור. לאחר נפילת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, "מיסטר ג'ונס" ניצל את העובדה שאבי-סבו היה בעל דרכון רוסי שאותו השיג בזמן המלחמה הקרה הראשונה (היו שתי מלחמות קרות- הראשונה נמשכה במשך רוב המאה ה-18, ומשום מה ההיסטוריונים לא השגיחו בה), הסתנן אל רוסיה המתחדשת, והתחיל שם את האוליגרכיה.

הסיפור של דוד פלברט מעניין לא פחות: הוא היה איש סודם ואמונם הנאמן של כל ראשי הממשלה, מבן גוריון והלאה, אבל לאחר המהפך של 1977 סר חינו בעיני השלטון החדש, והוא נאלץ להתחיל את הכל מהתחלה. הוא התגייס לצבא בדרגת טוראי, ועבר טירונות שריון ארוכה וסיזיפית. באמצע אימון ההכנה של הפלוגה לקורס מפקדי טנקים (קמ"ט) הוקפץ כל הגדוד שלו ללבנון, למלחמה, והוא נקלע לאש תופת רצחנית בשיפולי הרי השוף. המחפורת שבה שהו הוא ואלוף משנה צעיר הופצצה מהאוויר ע"י להק מטוסי מיג סוריים. הקצין הצעיר נהרג במקום, וגופתו נשרפה. פלברט, בהחלטה אימפולסיבית רגעית, החליף את הדיסקית והנעליים שלו עם שרידי הקצין, וכן זכה לשם ודרגה חדשים- אלוף משנה אהוד ברק. השאר היסטוריה (או אקטואליה).

סבא וסבתא, אגב, פרשו לאחר חתונתם השניה. יותר מדי אנשים ראו אותם, והמסווה שלהם נחשף. הם נאלצו להתרגל לחיים בינוניים וסבירים ועברו לחיפה, שם סבא קושש בקושי רב פרנסה כסוכן ביטוח, וסבתא טיפחה את הגינה הקטנה שבמרפסת ביתם בשיפולי הדר (נוף לים ולאצטדיון). לולא היו פורשים, הייתי הופך לנכדם מאחת מבנותיהם שבקיבוץ, אלא שבעקבות המעבר לעיר הם גם התחילו משפחה חדשה, ועשו שלושה ילדים חדשים, כך שאני הנכד שלהם מבנם האמצעי.

פיילוט כושל לסדרת מתח ותככים חדשה- "נקמה" (שם זמני)

סקוט רובינסון פסע במבט אטום אל החדר. פקיד המשטרה שמצידו השני של הדלפק החזיר לו מבט אטום לא פחות. "סקוט ווילבור רובינסון" אמר הפקיד בקול מונוטוני, "מס' זיהוי 50344971/04". סקוט הנהן.

חמש שנים, שבעה חודשים, ותשעה עשר ימים זמן שהיה בבית הסוהר. סקוט ספר כל יום ויום. והיתה לו סיבה טובה לכך. הווילפרדים- הם עומדים לשלם על כל מה שעשו. סקוט תכנן עבורם חיים ארוכים ומלאי סבל, והיו לו חמש שנים, שבעה חודשים, ותשעה עשר ימים על מנת לתכנן אותם.

הוא הרשה לעצמו להרהר בזמן שהפקיד הפך בניירותיו, כאילו שזו הפעם הראשונה שבה הוא מתוודע להגעתו של סקוט לאולם השחרורים. כשהודיע השופט על גזר הדין, אי אז באמצע העשור שעבר, סקוט עוד האמין לתומו שהצדק נעשה, גם אם באופן מעוות הוא משלם את המחיר. סדרת האירועים שהובילה למשפט ולהרשעה- הבריחה של אביו, הירי באמו, שיחות הטלפון שלחלקן האזין, ולבסוף- הפגישה המכריעה שלא היתה אלא מלכודת מוסווית היטב של ה FBI- הרצף של כל אלה נראה היה בלתי נמנע, דטרמיניסטי ממש. הוא לא יכל לשער שהשותף המקרי לתא ימסור לו את המידע המכריע, ויהפוך עליו את עולמו.

המזימה של הווילפרדים תוכננה בקפידה כמעט שלוש שנים לפני שיצאה אל הפועל ביעילות ובדייקנות של שעון שוויצרי. כל בני משפחת רובינסון מילאו את התפקיד שיועד להם, כאילו היו בובות על חוט. ונסה רובינסון נורתה, כביכול ע"י פרד רובינסון, בעלה, שמצידו נורה למוות כשניסה לברוח. הפציעה של שני הסוכנים הפדרליים ע"י סקוט היתה המסמר האחרון בארונה של המשפחה, ושלח אותו, את סקוט, אל הכלא לעבריינים צעירים, משם הוא לא היה אמור להשתחרר, לפחות לא כאזרח הגון או בעל אופק כלשהו.

אבל גארי נוויל, יברך האל את נשמתו העלובה, הראה לסקוט את נתיב הרמיה והבגידה, השוחד והשקרים. ג'רום ואת'ל ווילפרד, השכנים, החברים, השותפים- ולמעשה זוממי המזימה הנוראה שניסתה להחריב את משפחת רובינסון. ונוויל, ירחם האל על חטאיו, סיפק לסקוט גם את האמצעים הכספיים שבעזרתם יוכל להוציא אל הפועל את נקמתו האדירה, אותה תכנן בדקדקנות.

סקוט השקיע מאמץ עליון בתהליך השיקום שיעד לו מפקד הכלא הספקן, מה שהביא לבסוף לניכוי תקופה משמעותית ממאסרו. ככל שגבר בו האמון של מפקד הכלא, כך הצליח סקוט להכין את התשתית לתכנית הנקמה שלו. ג'נה לוגאן, היחידה מבין חברי הילדות ששמרה איתו על קשר, היתה כמסתבר גם האקרית מחוננת, והיא זו שדאגה לו לזהות בדויה, ביוגרפיה מזויפת, ושלל אמצעים ומלכודות שלא את כולן הבינה, אך הוציאה אל הפועל ללא פקפוק.

הפקיד סיים להפוך בניירותיו, והושיט אל סקוט שקית ניילון עם הציוד אותו נשא כשנכנס אל בית הכלא לראשונה. "חתום כאן בבקשה" אמר לסקוט בקול חסר הבעה, והחווה עם העט על השורה הריקה המיועדת. סקוט העמיד פנים שהוא מאמת את תכולת השקית עם מה שכתוב בדף, וחתם במקום המיועד לכך.

"אתה חופשי ללכת" אמר הפקיד באותה נימה מונוטונית. סקוט הסתובב, לחץ את ידו של השוטר שליווה אותו, פסע שמאלה אל הדלת, ופתח אותה לרווחה.

אוויר פתוח וקר קיבל את פניו, אבל לא היה לו איכפת. חופשי! הוא חשב בהתרגשות. חופשי, ומוכן לפעולה. מיד יעלה על האוטובוס לקארגו סיטי, משם יתחיל להתחבר לביוגרפיה המזויפת והמוקפדת שאותה טווה בקפידה. אבל קודם כל- אוכל. הדיינר שמול בית הכלא, שברגיל מאכלס שוטרים וסוהרים, היה פתוח באגביות, וסקוט חשב לעצמו שכרגע אין צורך וטעם להיות בררן, אלא שבע.

סקוט נשם נשימה עמוקה, החל לחצות את הכביש בצעדים מהירים ובוטחים, ונדרס למוות ע"י ניידת משטרה שלא צייתה לאור אדום.