יום רביעי, 27 במאי 2015

אני טקסט פוליטי (א')

(שורה של מחשבות והרהורים על אקטואליה וכו')

א. שינוי שיטת הבחירות. שתי הפעמים בהן ניסו לשנות את השיטה בישראל- חוק הבחירה הישירה וההעלאה הדרמטית של אחוז החסימה- שתי הפעמים האלה כשלו והובילו לתוצאה ההפוכה מזו של הוגי השינויים. במקרה הראשון, הבחירה הישירה שנועדה להוריד את כח הסחטנות והמיקוח של המפלגות החרדיות גרמה להקטנה דרמטית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות, ולקואליציה נטולת גוף עיקרי גדול אחד (החרדים, אגב, הסתדרו יופי עם השיטה, וכוחם הפוליטי אף גדל). במקרה השני, העלאת אחוז החסימה שנועדה למחוק מפלגה ערבית אחת או שתיים גרמה למפלגות הערביות להתאחד ולהגדיל את מספר חברי הכנסת שלהן. הוגה השיטה, אביגדור ליברמן, כמעט ונשאר מחוץ לכנסת משום שמפלגתו היתה קרובה מאד לא לעבור את אחוז החסימה.

לא אכנס כאן לסקירה היסטורית של שיטת הבחירות בישראל על יתרונותיה וחסרונותיה, ועל הסיבה לכך שהמפלגות הגדולות לא חזרו לגודלן המקובל מלפני 20 שנה ויותר. אומר רק שהמצב האופטימלי של קואליציה הוא: מפלגה גדולה אחת ומספר מפלגות בינוניות-קטנות עם כח מיקוח קטן יחסית, שאפשר לעשות ביניהן "הפרד ומשול" ולהוריד את מחירן במו"מ מקביל שינהל ראש הממשלה עם כולן.

כדי להגיע למצב של מפלגה גדולה צריך ליצור מצב שידחוף לאיחוד של מפלגות לווין עם "מפלגת האם" שלהן, משני צדי המפה הפוליטית. כדי להגיע למצב של מפלגות בינוניות-קטנות צריך ליצור תנאים שיעודדו התפלגות בקרב מפלגות מרכז למפלגות קטנות יחסית.

לפיכך, שיטת הבחירות בישראל צריכה להיות מבוססת על שני העקרונות הבאים:

1) ראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה. העיקרון הזה יגרום לבוחר הישראלי לא להצביע למפלגת לווין בהתאם לאסטרטגיית הצבעה של "אני תומך ב X לראשות הממשלה, אבל אצביע למפלגת לווין x1". ברגע שידוע שראש המפלגה ישאר באופוזיציה אם לא יהיו למפלגתו מספיק מנדטים יקרו שני דברים: כוחה של המפלגה הגדולה יגדל בסקרים על חשבון מפלגות הלווין, ובמערכת הפוליטית יווצר מומנטום של איחודים פנים גושיים. התוצאה תהיה: שתי מפלגות גדולות בישראל של 45-50 מנדטים לכל אחת.

2) הורדת אחוז החסימה לכ 1.5% או פחות (כ 30,000 קולות- קצת יותר ממנדט). בניגוד לדעה הרווחת בישראל, מפלגות קטנות אינן סחטניות. הדרישות שלהן פרופורציונליות לגודלן- ראש ועדה, סגן שר, קידום עקרון ספציפי שעליו רצו לבחירות, מקסימום שר. ההיתכנות של מפלגות בנות 1-2 מנדטים תדחוף לריבוי מפלגות באגף החרדי. בנוסף, העובדה שמצביעי ימין דתיים-חרדיים ומצביעי שמאל ערבים ולא ציונים "ידחפו" להצביע למפלגות הגדולות בהתאם לעיקרון מס' 1 (ראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה) תגרום הן לירידה בכוחם של שני הגושים האלה, והן להקמת מפלגות קטנות חדשות כמו מפלגה חרדית שתקדם רעיונות של גיוס ויציאה לעבודה נוסח הרב חיים אמסלם, ומפלגה ערבית-יהודית שתראה בחיוב ישיבה בקואליציה.

בנוסף, צריך לזכור שפרלמנט של מדינה לא צריך להיות זירה של שימור, קיפאון ושיעתוק של רעיונות קיימים, אלא מקום של שיח חדש ורעיונות חדשים שמקודמים ע"י נבחרי ציבור שקיבלו מנדט באופן ישיר ככל האפשר מהציבור. מפלגות כמו "עלה ירוק" או "הירוקים" או כל מפלגה אחרת מהסוג הזה יכולות, בהתנהלות נכונה, לקדם רעיונות שיועילו לציבור ולמדינה.

בהתאם לשני העקרונות הללו, צריך לטפל במקרי קיצון של ממשלת מיעוט וגם פיצול פנים מפלגתי. גם לזה יש פתרונות, אבל לא אפרט אותם כרגע. רק אציין ששינוי השיטה כפי שאני מציע, בשילוב חוקים של התנהלות יעילה בזמן משברים פוליטיים, עשויים לאפשר כהונה מלאה 4 שנים לכנסת נבחרת, גם אם יהיו בה חילופי ממשלות באמצע. כמובן שאופציה של בחירות מוקדמות תמיד קיימת.

ב. חיזוק מעמד מבקר המדינה. במדינות רבות בחו"ל ישנו מוסד של "שופט חוקר"- אדם מחוץ למערכת המשטרתית/משפטית שיש לו משאבים גם לבצע חקירה, וגם להעמיד לדין. בישראל ישנו מוסד "מבקר המדינה", שיש לו עצמאות אל מול הרשות המבצעת, אבל אין לו סמכויות כמעט בכלל, למעט הוצאת דו"חות חמורי סבר, ותקווה שמשטרת ישראל תעשה איתם משהו.

מוסד מבקר המדינה יכול להיות אמצעי קריטי ויעיל למלחמה בשחיתות בעידוד טוהר מידות ועבודה למען הציבור, לשם כך כדאי להרחיב בחוק את סמכויות משרד המבקר באופן הבא:

1) מבקר המדינה ידווח לכנסת, ואך ורק לכנסת. הפיקוח על מוסד המבקר יעשה דרך ועדת הכנסת (ולא הוועדה לביקורת המדינה) בראשות יושב ראש הכנסת.

2) למבקר המדינה ימונה משנה. המשנה למבקר המדינה ינהל צוות של חוקרים שתהיה להם הסמכות והאמצעים לנהל תיק "end-to-end": מקבלת התלונה, דרך חקירת המקרה וחקירת עדים, ועד לגיבוש כתב אישום וניהולו בבית המשפט.

כמובן שיהיה צורך להגדיר את הממשקים מול המשטרה והפרקליטות, אבל אלה דברים שישתפרו וישתכללו עם הזמן. מדינת ישראל יצרה מנגנון רב-מערכתי של כוחות הביטחון שאיפשר "סיכולים ממוקדים" יעילים. אין סיבה שניהול רב מערכתי יוגבל רק למערכת הביטחון ולפגיעה באויבי ישראל. אפשר להתאמץ בכיוון הזה גם לטובת ניקוי השחיתות במוסדות המדינה.

משטרת ישראל והפרקליטות הם גופים הכפופים לממשלה. העובדה שהם חוקרים תלונות על הנעשה במשרדי ממשלה מהווה פתח לבעיות מסוג טיוח ולחצים מלשכות השרים. גוף בלתי תלוי שחייב דיווח לכנסת יעשה את העבודה ביותר יעילות ומהימנות, וישחרר את משטרת ישראל למשימתה העיקרית- הבטחת הבטחון האישי של אזרחי ישראל.

ג. בחירת בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה. בהתחלה היה לנו את הפיאסקו של יואב גלנט, שבסופו מונה בני גנץ לרמטכ"ל. אחר כך היה את הפיאסקו של יעקב פרנקל ועוד כמה אנשים, שבסופו מונתה קרנית פלוג לנגידה. בתווך נחשפנו לוועדת טירקל המגוחכת, "חותמת הגומי" הלאומית שלא ברור מה היא בודקת ומה תפקידה בכלל. חוץ מזה ראינו נושאי משרה בכירים שתהליך בחירתם ומינויים נוגד את האינטרסים של הציבור כמו מבקר מדינה חלש שלפני בחירתו עבר "ראיון עבודה" בבית משפחת נתניהו, יועץ משפטי שדקה לפני בחירתו היה פרקליט של כל מיני פוליטיקאים חשודים בפלילים.

כדי לטייב את תהליך הבחירה והמינוי של בכירים, אני מציע ש:

1) יוגדרו בחוק ה"תפקידים הבכירים"- רמטכ"ל, נגיד בנק ישראל, יועץ משפטי, מבקר המדינה, בטח יש עוד כמה כאלה.
2) כל תפקיד יקבץ סביבו, בדרך הטבע, מספר מתמודדים.
3) כל המתמודדים יעברו שימוע פתות בוועדת כנסת מיוחדת שתוקם עבור זה. ישתתפו בה נציגים מכל המפלגות, והם יוכלו ליידות את האבנים הגדולות ביותר בכל מועמד. מתקפה חסרת רחמים של נציגי הציבור על המועמדים בעיני עצמם.

מי שישרוד את המתקפה הרוויח את תפקידו בדין -:)




אין תגובות: