הם אפילו לא התגרשו בין לבין. מעשה שהיה
כך היה:
א.
סבא שלי היה האדם המשעמם בעולם. הוא היה
סוכן ביטוח בקיבוץ. בעקרון, סוכני ביטוח אמורים להתחרות אלה באלה, כשכל אחד מנסה למכור
את מרכולתו לכמה שיותר לקוחות. האידיאולוגיה הקיבוצית לא כל כך האמינה בקונספט הזה,
וסבא מכר את אותה הפוליסה לכל חברי הקיבוץ באותו מחיר מסובסד. למותר לציין שהפוליסה
נוסחה בקווים כלליים, על פני מסמך בן עמוד אחד, וכיסתה פחות או יותר את מה שהאדון בן
ציון, משדרות בן ציון 36 בתל אביב, האמין שפוליסה צריכה לכסות. את מה שלא כוסה בפוליסה
כיסתה ההסתדרות, כך שמעולם לא היה מקרה או פגיעה שהשאירו חברי משק לא מכוסים או לא
מטופלים, מה שהוביל לשביעות רצון מפוליסת הביטוח שסבא שלי מכר, ומסבא שלי בפרט.
סבא היה אדם ממוצע גוף ונמוך קומה, מסוג
האנשים שקשה לזכור את פרצופם, אפילו אם הוא מונצח בתמונת תקריב שאתה מתבונן בה באותו
הרגע. כמדומני שהשם "אפור" ניתן לצבע הזה כמחווה לאחד מאבות אבותיו של סבא.
סדר יומו של סבא היה דייקני וקבוע כמו שעון שוייצרי מקולקל: כל בוקר היה סבא מתעורר,
לוגם את התה בחלב שלו, אוכל פרוסה יבשה של לחם יבש, נוטל את תיק העור המהוה שלו, ויוצא
לעמל יומו. באחת בצהריים הוא היה חוזר לחדר לאחר ארוחת הצהריים, שותה עוד תה בחלב,
הפעם עם עוגיה מהעוגיות שסבתא היתה מקפידה להכין ביום שישי כדי שיספיקו לכל השבוע,
ונם את תנומת הצהריים שלו עד לשעה שלוש בדיוק. בשלוש בדיוק סבא היה קם, ללא צורך בשעון
מעורר, ויוצא לסיבוב אחרון ברחבי הקיבוץ. בסופו של הסיבוב הזה היה סבא ממלא בדייקנות
דף פעילות יומי אותו היה שולח בדואר לאדון בן ציון. בארבע ועשרים סבא היה בחדר האוכל,
אוכל את ארוחת הערב יחד עם הרפתנים שהשכימו קום כבר בארבע ועשרים בבוקר, ובעשרה לחמש
אחר הצהריים סבא היה נכנס, בפעם האחרונה לאותו יום, בדלת החדר, נושק לסבתא על שפתיה,
פוסע אל עבר חדר השינה הנוסף (חדר שינה שנבנה אך ורק במגורים שלו ושל סבתא), והולך
לישון עד למחרת בבוקר. הדלת היתה ננעלת בקול נקישה רמה, ולאיש אסור היה להפריע את מנוחתו
של סבא, לבל יפגע הדבר במשלח ידו. זה היה סדר יומו של סבא, יום יום ובכל יום, חוץ מימי
שישי ושבת. אלה היו מוקדשים לסבתא, לילדים ומאוחר יותר- גם לנכדים.
מה שסבתא לא ידעה, ולמעשה איש לא ידע, הוא
שלסבא היה חיים כפולים. במשך היום היה סבא סוכן הביטוח המסור והמהימן של הקיבוץ, אבל
מרגע שנסגרה וננעלה דלת חדר השינה הנוסף, לא היה סבא סר למיטתו. הוא היה נוקש סדרה
של נקישות על רצפת החדר, ואז היה נפער חור ברצפה, ומנהרה מוארת ובנויה בתלילות מתונה
היתה מובילה את סבא אל חדר מוצפן ומבוטן, שבו חיכו לו כלי נשק שונים ומשונים, חליפה
משוריינת היטב, מסיכת הסוואה שחורה, ומכונית שחורה שהיא גם מהירה, גם חרישית, גם נמוכת
צללית, וגם חמושה. סבא שלי, סוכן הביטוח של הקיבוץ בימים, היה מציל את העולם בלילות.
תחילת דרכו של סבא כגיבור על היתה עוד לפני
קום המדינה, כשהיה חלוץ צעיר והקפיד לא ללכת לפני המחנה. בתחילה חילטר סבא במספר משימות
לפי בקשת שכנו לצריף, אהרון ("אהרונצ'יק") נויברשטאט, שלימים התברר שהוא
הוא "מיסטר ג'ונס" האגדי (או "ג'יי"). אחרי מספר פעולות התברר
שלמרות חזותו האפורה במיוחד של סבא, החלו להצטבר אט אט עדויות על נוכחותו במקומות ובאירועים
שבהם הוא לא היה אמור לנכוח, בלשון המעטה. אהרונצ'יק נויברשטאט הגה את ענין החליפה,
ומאוחר יותר את המסיכה. נויברשטאט המשיך להיות המפעיל של סבא גם אחרי שעבר לארצות הברית,
באמצע שנות השלושים של המאה שעברה, והפך ל"מיסטר ג'ונס" ("ג'יי"),
והחלטורות של סבא הלכו והתרחבו, עד שכיסו כמחצית מיומו.
סבא התמיד בתפקידו כמגן העולם ומצילו גם
אחרי שהכיר את סבתא, אותה פגש בגורן שבקיבוץ, גם במהלך החיזור העיקש והסגפני אחריה,
וגם לאחר שהתחתנו. למרות שהיה פועל מסור ומילא בנאמנות כל תפקיד שהטילה עליו מזכירות
הקיבוץ, נוצר הצורך בתפקיד קבוע אותו יוכל סבא למלא, ושישמש כיסוי מושלם לפעילותו הלילית.
"מיסטר ג'ונס" ששהה באמריקה כבר יותר מעשור הוא זה שהציע את תפקיד סוכן הביטוח
של הקיבוץ, לאחר שנחשף לאפרוריות התפקיד בעיר מגוריו (מדיאוקרטאון, אוהיו), והתלהב
מהפוטנציאל של שילוב התפקיד עם אישיותו היומיומית של סבא. סבא פקפק בתחילה באפקטיביות
של הכיסוי הזה, מאחר שהרגיש שיש ניגוד מסוים בין האידיאולוגיה הקיבוצית לאופי המשרה,
אבל "מיסטר ג'ונס" התעקש, והסתבר שצדק- חברי הקיבוץ קיבלו כמעט ללא תהיות
את המשרה החדשה שנתפרה עבור סבא (למעט חוק'ה המשוגעת, ששאלה בקול גדול באסיפת המזכירות
מה זה השיקוץ הקפיטליסטי הזה, ומה פתאום נותנים לסבא שכולם יודעים למה באמת העבירו אותו מהחליבה, ולמה קברו את פרויק'ה שלה
אחרון בשורה השניה, ולא שני בשורה הראשונה. אבל חוק'ה היתה, כאמור, משוגעת).
וכך זכה סבא בכיסוי מושלם, אותו העמיק והאפיר
בהתאם לאופיו. ובכל יום, בעשרה לחמש אחר הצהריים, היה סבא מתפנה להציל את העולם. והיה
מה להציל. תקצר היריעה מלפרט את כל האירועים והמקומות שבהם סבא היה, ושינה את מסלול
ההיסטוריה. נאמר רק שאילולא סבא, לא בטוח שהייתי זוכה לכתוב את הסיפור הזה, וכנראה
שאתם לא הייתם קוראים אותו.
ב.
סבתא שלי למדה להתרגל לאורחות חייו של סבא.
היא למדה להתרגל עוד הרבה לפני כן, כשהיתה ילדה, ומשפחתה החליטה יום אחד לעזוב את כפר
מגוריהם באודסה, ולעלות לארץ ישראל. המשפחה- סבא רבא, סבתא רבתא, סבתא ושני אחיה הגדולים,
יצאה יום אחד מדלת ביתם הצנוע, הלכה בשלג ובבוץ את כל הדרך עד לקצה הכפר אל בית הועד,
שם החתים כתריאל המזכיר את תעודות המסע שלהם בחותמת אדומה גדולה שמסתבר שלא היתה עמידה
למים (אבל זה לסיפור אחר). משם, בכרכרה משוננת גלגלים, נסעה המשפחה הקטנה והגאה אל
הנמל, עלתה על הספינה, היטלטלה כה וכה, ובסוף מצאה את עצמה ביפו, תשושה וחסרת כל. אנדריי,
אחיה האמצעי של סבתא (יואל היה האח הבכור), דווקא שאל שאלות, המון שאלות- גם את סבא
רבא, גם את סבתא רבתא, וגם את אנשי הצוות גסי הרוח והשיכורים. שאלה אחת ששאל אנדריי
גרמה לאחד המלחים למשוך אותו בצווארונו הקרוע אל פינה נסתרת בספינה, ולהראות לו משהו
שאיש מלבדם לא ראה. מאז הפסיק אנדריי לשאול שאלות, וסבתא אימצה מיד את נוהגו החדש,
גם מפני שהעריצה אותו מאד.
כך קרה שסבא לא נתקל במכשולים רבים מדי
במהלך חיזורו העיקש והסגפני אחר סבתא. החתונה היתה צנועה וריחנית, כיאה לחתונות בקיבוץ.
את הכוס לא שברו, משום שהתקציב היה דל ומהודק, וכל הכוסות שימשו את האורחים בחתונה.
האוכל שבושל בחדר האוכל של הקיבוץ נאכל ברוב שמחה, והוחזר אחר כבוד לאדמה על ידי כל
חברי הקיבוץ ביממה שלאחר החתונה. ההתאוששות היתה קצרה במיוחד, שכן אנשי הכפר הערבי
הסמוך פירשו לא נכון את חגיגות השמחה, והרעשים שבאו בעקבותיה, וחברי (וחברות) הקיבוץ
התשושים נאלצו לאחוז חיש מהר בנשק ולהדוף את הפורעים. העדרו של סבא מהמאמץ הקבוצתי
לא הטרידה את סבתא, גם משום שהיא למדה לא לשאול שאלות, וגם משום שהיתה אשת רעים להתרועע,
ותמיד היתה לה חברה או שתיים להתרועע עימן.
סבתא היתה אישה חזקה וגאה. בעיניה הטובות
עמדה בת צחוק, ובפיה תמיד היתה איזו אימרת אגב או משפט עידוד שגרמו לבן השיח (או לבן
המשפחה) להרגיש טוב יותר. אופיה הנוח ויעילותה הרבה בפתרון בעיות סייעו לה רבות בעבודות
המשק השונות, עד שהתמקמה בעבודה החשובה של מקפלת הכביסה של הקיבוץ. שם, יחד עם שתי
חברותיה הטובות- שירה (ה"שירה" השביעית בארץ ישראל אי פעם) וניצן (ה"ניצן"
הראשונה בא"י אי פעם), היו השלוש אחראיות למחזורי הכביסה של הקיבוץ כולו- קבלת
הכבסים, כיבוסם, ייבושם, ניפוי הבגדים והמצעים שאינם ראויים למיחזור, קיפולם, ומיונם
לכל חבר קיבוץ לפי המדבקה הצהובה-שחורה (ולאחר מכן- האדומה-שחורה) שבשיפולי הבד. קולות
השיח והצחוק הנעימים שבקעו מצריף (ולאחר מכן- בית) הכביסה היו מפורסמים בכל הקיבוץ
כולו. אם מסבא כולם היו מרוצים, הרי שאת סבתא ממש אהבו.
כל בוקר היתה סבתא משכימה לעמל יומה, חוזרת
אל הבית בארבע ורבע בדיוק, מסדרת בנחת את הבית עד לבואו של סבא, ונפרדת ממנו בנשיקה
בעשרה לחמש. לאחר שסבא היה נכנס לחדר השינה הפרטי שלו ונועל את הדלת בנקישה, היתה סבתא
ממתינה מספר דקות (לא יותר מעשר), ואז היתה ניגשת אל הקיר הרחוק של הבית, זה שמול הדלת,
ומכניסה את היד בזהירות אל מאחורי שקע החשמל המצהיב. הקיר היה זז מעט, וסבתא היתה חומקת
אל פאתי הקיבוץ, שם היה ממתין לה רכב אמריקאי שחור אותו נהג דוד פלברט.
את פלברט פגשה סבתא בימי ההכשרה, עת ברחה
מבית הוריה שביפו והצטרפה לקבוצה נחושה וקולנית של עולים חדשים מרוסיה. בין פלברט ובין
סבתא היתה אהבה לא ממומשת, בעיקר משום שפלברט היה הומוסקסואל בארון, אך מאחר והוא מעולם
לא ידע שיש דבר כזה- הומוסקסואל- הוא נותר כל חייו במין אפילה מינית עמומה. את הרומן
הלא ממומש החליפה חברות אמיצה. כשפלברט גוייס אל השי"ס, היחידה הסודית שבתוך הש"י
של ה"הגנה", הוא נזכר בסבתא, וגייס אותה אל שורותיו. המאהב הלא ממומש שהפך
לחבר הפך, בסופו של דבר, למפעיל של סבתא. יחדיו הם נלחמו בבריטים ובערבים, ולעתים שיסו
אותם אלה באלה. לאחר קום המדינה, כשמחלציו של הש"י בקעו הן שב"כ והן המוסד,
פלברט הצליח לשמור גם על עמימות מבצעית, בנוסף לזו המינית, ולא הוכפף באופן פורמלי
לאף אחד מהגופים. למעשה, דיווח פלברט למזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ולעתים לראש הממשלה
עצמו.
סבתא היתה הסוכנת המצטיינת של פלברט. היא
ניצלה את מה שנראה היה כמו שינת חצי היממה העמוקה של סבא, ובערבים ביצעה פעולות רבות
ומסוכנות בעורף האויב. לא היתה ארץ ערבית שהיתה זרה לה. על מנת לשמור על חשאיות, ולבל
יזהו אותה כיהודיה, ישראלית, או סבתא, דאג פלברט לצייד את סבתא בשיער בלונדיני גולש,
ובחליפה צמודה בצבעים זהב, אדום וכחול. יחד עם נטייתה הטבעית לייצר "סמול טוק"
עם כל בן שיח, נטמעה סבתא בקלות בין שורות האויב, ומילאה את כל משימותיה בהצלחה מירבית.
זרועות הבטחון של המדינה הצעירה קיבלו, על מגש של כסף (או זהב, אדום וכחול), מידע מודיעיני
ומבצעי שערכו לא יסולא בפז. לעתים היה המידע מגיע בעל פה, ולעתים היה המידע מגיע בתוך
איש צבא מצרי, סורי, או ירדני בועט ומתוסכל. כמובן שלא פעם ולא פעמיים יצאה סבתא למבצעים
שאינם רק איסוף מידע, אלא חבלה וסיכול פעולות אויב. מכל המבצעים האלה היא חזרה עם עיניים
צוחקות, חיוך טוב, ומשפט צנוע שהסתיר את ההירואיקה שבפעולותיה.
זאת היתה חלוקת העבודה אצל סבא וסבתא שלי:
הראשון הציל את העולם, השניה הצילה את המדינה. כמעט עשרים שנה פעלו השניים האלה, במידור
מוחלט זה מזו, וזקפו לזכותם הצלחות רבות. למזלם הטוב התחשבו העולם והמדינה בצורך שלהם
לטפח זוגיות אינטימית, ולא יצרו משברים בסופי שבוע. כך זכו סבא וסבתא להתענג זה על
זו כל שבוע בימים שישי ושבת. אז היו יושבים על הדשא שבחזית ביתם, שותים משהו חם, אוכלים
את העוגיות המעולות של סבתא, מחליפים חוויות מעבודתם היומית ומהקורה בקיבוץ, ומהדקים
את אהבתם. מהאהבה הזו נולדו ארבעה ילדים- שני בנים ושתי בנות- שגודלו כמובן בבית הילדים
של הקיבוץ, ליד האפרוחיה שליד ביתו של חיים הקצב. סבא וסבתא אף אימצו עוד שלושה ילדי
חוץ, והמשפחה גדלה לאט ובנחת בין שבילי ומשעולי הקיבוץ, כשסבא וסבתא מנהיגים אותה בימים,
ומצילים את העולם והמדינה בלילות.
ג1.
ביולי 1963 סבא שלי נסע לכנס סוכני ביטוח
בניו ג'רזי. מזכירות הקיבוץ אישרה את נסיעתו של סבא בחדווה מסוימת, משום ששבוע לפני
כן נסעה משלחת ישראל בשחיה צורנית גברים לאולימפיאדת החורף ביפן, ורובה הורכבה מחברי
הקיבוץ השכן. חברי הקיבוץ של סבא לא ראו זאת בעין יפה, בעיקר משום שאחד מחברי המשלחת
היה פרוייליך הגוץ, שתמיד היה מבלה בבריכה של הקטנים "כדי להשגיח על הנכדים",
אבל כולם ידעו שהסיבה האמיתית היתה העובדה שהוא התקשה לעמוד בבריכה הרגילה, אפילו בחלק
הנמוך שלה. בקיבוץ השתררה תחושה עזה של קיפוח, והנסיעה של סבא לניו ג'רזי נראתה כמו
הזדמנות להחזיר לקיבוץ השכן מהלומה ראויה, ועוד להצטייד בכמה סכיני אל חלד לקומביין
של הקיבוץ הישר מארצות הברית, ובמחיר נמוך משמעותית מזה שבארץ.
למותר לציין שהיה זה "מיסטר ג'ונס"
האגדי שבישל במיומנות ובדיוק מירבי את נסיעת משלחת השחיה צורנית גברים ליפן ואף דאג
לשבץ בה את פרויליך הגוץ, ובכך להניע "אפקט דומינו" מושלם שהסתיים באישור
הגורף לנסיעתו של סבא לניו ג'רזי. הסיבה לכך היתה משימה חשובה וקשה במיוחד שהוטלה על
סבא, ושהצריכה את שהייתו בארצות הברית ליותר מלילה אחד: על סבא הוטלה המשימה לתפוס
את פרנק בריקובסקי, הנאצי הבכיר ביותר שנמלט מבנות הברית לאחר מלחמת העולם השניה.
לא נפרוס כאן את כל מעללי בריקובסקי בזמן
המלחמה. נציין רק, שלאחר המלחמה הוא היה פעיל במיוחד ביצירת רשת חברתית חובקת עולם
של רמי דרג לשעבר מהרייך השלישי. הוא טווה במיומנות את הרשת הזאת, שהיתה מסוכנת במיוחד
משום שחבריה היו גם רמי דרג וגם פרוסים בכל רחבי העולם, ועמד במרכזה. בריקובסקי עצמו
קבע את משכנו בארצות הברית, ונכנס ויצא ממנה בחופשיות תוך שהוא מנצל את העובדה ששמו
הפרטי היה כל-אמריקני, ושם משפחתו- פולני. באותה התקופה השלימה ממשלת ארצות הברית פרוייקט
מחשוב ראשון מסוגו ורחב היקף, וביצעה אינטגרציה מקיפה בין מחשבי רשות ההגירה, משרד
הפנים, ה CIA וה IRS. אלא שבמערך הממוחשב הזה
היו כמה חורים לא מכוסים, ואחד מהם איפשר לבריקובסקי לנצל את הדואליות של שמו האמריקני-פולני
כך שהמערכת הממוחשבת לא זיהתה אותו כראוי. (רשימת ה"באגים" של פרוייקט המיחשוב
הזה היתה מקיפה, וכללה 10,073 באגים שהמתינו לתיקון. למרבה הצער, בשל היקף הפרויקט,
תיקון כל הבאגים ושחרור גירסה עדכנית לא היה צפוי לפני סוף 1973). באמצע 1963 התקבלו
אינדיקציות מהימנות מספיק שהראו שבריקובסקי מתכוון להוציא לפועל תכנית זדונית במיוחד
באמצעות רשת נאמניו, לחולל הפיכה כלל עולמית, ולהשתלט על העולם. סבא שלי היה צריך לעצור
את זה, ויהי מה.
בריקובסקי היה ערמומי וקשה לפיצוח- במהלך
מנוסתו מבנות הברית הוא נורה ונפצע באורח חמור. כתוצאה מכך הוא איבד חלק מהיכולת הוורבלית
שלו, ותיקשר עם העולם בעיקר באמצעות מצמוצים. הדבר היקשה על מיפוי תנועותיו המדויקות,
ולכן נחת סבא שלי באזור משוער שבו בריקובסקי היה אמור להימצא. למרות שסבא היה מוסווה
היטב עם החליפה, המסיכה, והמכונית השחורה והמאובזרת, בריקובסקי חש בסכנה מתקרבת, והוא
החל לנוע במהירות במכוניתו שלו, כשסבא עוקב אחריו בנחישות ובזהירות, לבל יתגלה המעקב
ובריקובסקי יעלם. כשבריקובסקי תידלק את מכוניתו- סבא תידלק אף הוא תחנה אחת מאחור.
כשבריקובסקי ישן במלון דרכים- סבא שכר את החדר שליד החדר הסמוך. כך נעו השניים, בריקובסקי
וסבא, צייד מיומן וטרפו האכזר, לאורכה של ארצות הברית, הרחק מניו ג'רזי, בדרכים צדדיות
והרריות במסע מסחרר ומסוכן. הזמן שחלף נלקח בחשבון בתכניותיו של "מיסטר ג'ונס",
שדאג מראש לספק לסבא סיפור כיסוי של שבועיים, וליתר בטחון- שלח שני סכיני קומביין בדואר
אקספרס לקיבוץ "על החשבון". סבא הלך וסגר על בריקובסקי, והשניים הגיעו אל
הישורת האחרונה ומצאו את עצמם בניו אורלינס.
בריקובסקי קפץ ממכוניתו והחל לנוע ברגל
כשהוא מקפיד למצמץ אף פחות מכרגיל. סבא נע אחריו בתוך קהל אנשים הולך וגדל שהאט את
מהירות ההתקדמות של שניהם. מסתבר שבריקובסקי ידע מה הוא עושה, משום שסבא זיהה, באיחור
קל, ארון מתים ותזמורת "ביג באנד", והבין שהם נמצאים בלוויה כמיטב המסורת
הטקסית של ניו אורלינס. הדיקסי התנגן בעליצות עגמומית, כיאה למנהגי המקום. האנשים הלכו
לאט אחרי הארון, בריקובסקי קרוב קרוב לארון, וסבא מאחוריו. לאחר דקות ארוכות הגיעה
התהלוכה אל בית הקברות, שם חיכה לכולם בור פתוח. נושאי הארון הניחו, במאמץ רב, את הארון
בתוך הבור, כשבפעם הזאת רק נושא ארון אחד נופל לתוכו ולא קם יותר. הקהל הזדקף. הכומר
התנשם, פתח את ספר הברית החדשה שהחזיק, והחל לקרוא פסוקים לעילוי נשמת המת. סבא נשא
את מבטו לבריקובסקי, שנדמה היה שאינו מבחין בו, והרים את מבטו לסקור את שאר הקהל. במרחק
מה מבריקובסקי סבא זיהה את "מיסטר ג'ונס", ולידו את סבתא שלי.
ג2.
השיער הבלונדיני וחליפת הזהב-אדום-כחול
לא בלבלו את סבא, שזיהה את סבתא מיד. חוץ מ"מיסטר ג'ונס" ומסבתא, סבא ראה
גם את דוד פלברט, אלא שהוא לא הכיר אותו, ולכן התעלם ממנו. סבתא, בניגוד לסבא, לא נזקקה
לשבועיים כדי להגיע אל בריקובסקי. העניין היה כזה:
בריקובסקי, חוץ מהיותו נבל בינלאומי מסוכן,
היה גם אחד מראשי "פרויקט הטילים" המצרי של נאצר ימ"ש, בשיתוף עם מדענים
נאצים. בריקובסקי הגה, תכנן ופיתח את גולת הכותרת של הפרויקט- "הטיל החוזר"
המהפכני, שהיה אמור להיירות אל היעד, להתפוצץ שם ולזרוע הרס והרג, ואז לחזור בחזרה
אל כן השילוח שלו, מוכן לירי נוסף. גם קטלני וגם חסכוני, מצמץ בריקובסקי בגאווה לפני
נאצר והמתורגמן שלו, שגיחכו בהנאה. ביולי 1963 הגיע פיתוח הטיל הזה אל השלב הקריטי
שלו, ועל סבתא הוטלה המשימה לעצור את זה, ויהי מה.
פלברט משך כמה חוטים והפעיל כמה קשרים,
וגילה שבריקובסקי אמור להגיע לניו אורלינס ללוויה. הוא לא התעצל, פתח את ספר הטלפונים,
איתר את כל הלוויות, הלך ושוחח עם כל אחד מהנפטרים עד שאיתר את הלוויה הרלוונטית, וכך
יכל לכוון את סבתא שלי הישר אל האירוע עצמו ללא צורך בשהות מקדימה או מרדף.
שני גיבורי העל האלה, סבא וסבתא שלי, הגיעו
ביחד את אותה המטרה, אבל חוסר התיאום עלול היה ליצור מצב שבו בריקובסקי המנוול יחמוק
מעונש דווקא בגלל עודף בגיבורי על באותה הזירה. את המצב הצילו שני המפעילים-
"מיסטר ג'ונס" ודוד פלברט. סבא אמנם לא זיהה את פלברט, אבל "מיסטר ג'ונס"
זיהה גם זיהה, משום שפלברט נחרט בזכרונו האגדי מאז נכחו השניים בכנס מפעילים בינלאומי
מתישהו בשנות החמישים. "מיסטר ג'ונס" ופלברט גחנו זה לעבר זה, החליפו מספר
מלים, ואז קמו כאיש אחד וניגשו לתזמורת הדיקסי שניגנה בלוויה וחיכתה לסיום התפילה של
הכומר. "ג'יי" נתן לחבורה מעטפה עם כסף, פלברט הגיש להם מעטפה עם תווים,
ועם תום התפילה, כשהקהל ציפה להתפזר ובריקובסקי להעלם, החלה התזמורת לנגן את מארש החתונה,
ובעקבותיו- את "הבה נגילה".
הלוויה, אם כן, הפכה לחתונה. חתונה יהודית.
הקהל המופתע עצר במקומו, ובריקובסקי גם, כדי לא לעורר חשד. "ג'יי" מיהר לעמוד
לצידו של סבא, פלברט- לצידה של סבתא, ושני אלה הוליכו את סבא וסבתא תוך שהם דואגים
ליצור מעבר בתוך הקהל, הישר אל הכומר.
הכומר היה מופתע בהתחלה, אבל מספר מלים
של "ג'יי" ושל פלברט בצירוף זריקה קטנה ובלתי נראית ממזרק שפלברט נשא עימו
תמיד ליתר בטחון הפכו את הכומר לרב רפורמי כדת וכדין. ה"רבאיי" נשא מספר
מלים חמות בשבח ברית הנישואין, הפליא ללהטט בגימטריה ובפסוקים מהמקורות, ברך את שבע
הברכות בהגיה אשכנזית תקנית, וניהל את טקס החתונה היפה ביותר בניו אורלינס והסביבה
אי פעם. המסכה של סבא והשיער הבלונדיני של סבתא, החליפה השחורה של סבא וחליפת הזהב-אדום-כחול
של סבתא- הם היו זוג מושלם. הקהל היה מוקסם, נדמה היה שאיזו מין הילה של אהבה ונתינה
מרחפת מעל בית הקברות שהפך לגן אירועים מאולתר. הרב סיים לברך, ואמר את המלים
"מקודשת, מקודשת, מקודשת". מאי שם הגיש מישהו כוס עטופה. סבא, שאקט שבירת
הכוס נמנע ממנו בחתונתו הראשונה עם סבתא, לא היסס. הוא הרים את רגלו ושבר את הכוס.
לכל גיבור על יש חולשה כלשהי, איזה חומר
או פעולה שהופכים אותו לפגיע, ולו לרגע. סבא שלי היה פגיע לרעש של ניפוץ זכוכית. רעש
כזה היה מקפיא אותו למספר שניות, לפעמים זניחות ולעתים יקרות מפז. קול ניפוץ הזכוכית,
העמום אמנם, של שבירת הכוס, הקפיא את סבא שלי. כשסבא שב לאיתנו, בריקובסקי כבר לא היה
שם. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
סבתא שלי, לעומת זאת, היתה פגיעה לחצילים,
ומאחר ואלה לא היו חלק מהאירוע, היא לא קפאה. כשבריקובסקי חישב להימלט, סבתא זינקה
ממקומה, קפצה על בריקובסקי מאחור, הצמידה אותו אל הקיר, כפתה אותו במיומנות ובכח באמצעות
החבל שהיה איתה תמיד, והגישה אותו לפלברט בחיוך של נצחון. בריקובסקי מצמץ באימה ובזעם
כשפלברט ו"מיסטר ג'ונס" הוליכו אותו מחויכים אל מכונית ה"לינקולן"
האפורה שחיכתה להם בסמוך. סבתא הספיקה לחזור למקומה ליד סבא שחזר בינתיים לאיתנו. התזמורת
ניגנה את "לה באמבה" (המקורי! זאת היתה שנת 1963), והקהל הרב נהר לברך את
סבא וסבתא, כמקובל בחתונות. העולם ניצל, ישראל גם, וסבא וסבתא שלי, כאמור, התחתנו פעמיים.
(סוג של) אפילוג
יש עוד הרבה לספר על הנפשות הפועלות. מטבע
הדברים התמקדתי בסבא ובסבתא שלי, אבל גם למפעילים שלהם מגיעות כמה מלים:
- "מיסטר ג'ונס" האגדי לא היה
רק המפעיל של סבא שלי, אלא סוכן רב מעללים בזכות עצמו. בשלב מסוים הוא היה נהג הקטר
של הרכבת האווירית שהביאה נשק לישראל במלחמת יום כיפור. לאחר נפילת ברית המועצות והגוש
הקומוניסטי, "מיסטר ג'ונס" ניצל את העובדה שאבי-סבו היה בעל דרכון רוסי שאותו
השיג בזמן המלחמה הקרה הראשונה (היו שתי מלחמות קרות- הראשונה נמשכה במשך רוב המאה
ה-18, ומשום מה ההיסטוריונים לא השגיחו בה), הסתנן אל רוסיה המתחדשת, והתחיל שם את
האוליגרכיה.
הסיפור של דוד פלברט מעניין לא פחות: הוא
היה איש סודם ואמונם הנאמן של כל ראשי הממשלה, מבן גוריון והלאה, אבל לאחר המהפך של
1977 סר חינו בעיני השלטון החדש, והוא נאלץ להתחיל את הכל מהתחלה. הוא התגייס לצבא
בדרגת טוראי, ועבר טירונות שריון ארוכה וסיזיפית. באמצע אימון ההכנה של הפלוגה לקורס מפקדי טנקים (קמ"ט) הוקפץ כל
הגדוד שלו ללבנון, למלחמה, והוא נקלע לאש תופת רצחנית בשיפולי הרי השוף. המחפורת שבה
שהו הוא ואלוף משנה צעיר הופצצה מהאוויר ע"י להק מטוסי מיג סוריים. הקצין הצעיר
נהרג במקום, וגופתו נשרפה. פלברט, בהחלטה אימפולסיבית רגעית, החליף את הדיסקית והנעליים
שלו עם שרידי הקצין, וכן זכה לשם ודרגה חדשים- אלוף משנה אהוד ברק. השאר היסטוריה
(או אקטואליה).
סבא וסבתא, אגב, פרשו לאחר חתונתם השניה.
יותר מדי אנשים ראו אותם, והמסווה שלהם נחשף. הם נאלצו להתרגל לחיים בינוניים וסבירים
ועברו לחיפה, שם סבא קושש בקושי רב פרנסה כסוכן ביטוח, וסבתא טיפחה את הגינה הקטנה
שבמרפסת ביתם בשיפולי הדר (נוף לים ולאצטדיון). לולא היו פורשים, הייתי הופך לנכדם
מאחת מבנותיהם שבקיבוץ, אלא שבעקבות המעבר לעיר הם גם התחילו משפחה חדשה, ועשו שלושה
ילדים חדשים, כך שאני הנכד שלהם מבנם האמצעי.
