פוסט אורח: נגיעה בנושא

הבלוג שאף אחד לא יקרא גאה לארח את מ.א. 

מ', או מיכל כפי שהיא מעדיפה שיקראו לה (אבל רק מי שמכיר אותה. כל השאר- שי*דיינו), היא חברה טובה ואישה מצוינת בפני עצמה. הטקסט הזה התפרסם לראשונה בתכתובת דוא"ל כלשהי, אבל הצלחתי, באופן בלעדי ורק בבלוג הזה, לקבל את רשותה של מיכל לפרסם אותו פה. ואכן, הוא מתאים כמו כפפה ליד לרוח הבלוג. 

רגע, מה??

אני מסתכלת על עצמי במראה שמולי – לא התכוונתי להתיישב מול המראה ובמצבים רגילים אני נמנעת ממנה. אבל מה לעשות שהיא היתה שם ואני התיישבתי במקום שהיה פנוי ליד השולחן.

זה גם לא שאני ממש "מסתכלת". אני יותר "מרפרפת" או "מבחינה בזוית העין". אני בעצם עסוקה בשיחה, ומביטה על בנות שיחי, ותוך כדי הסטת המבט מזו להיא, אני מגלה את דמותי במראה שמולי.

המבט הזה, שאינו מרוכז או בוחן כמו כשאת ממש עומדת ומתבוננת במראה, מגלה לי כל מיני דברים חדשים שטרם הבחנתי בהם: קמט חדש בזוית הפה, העובדה שמבעלת פרצוף עגול הפכתי לבעלת פנים מאורכות קמעה, עצמות בריח.

לי יש עצמות בריח? הא, מי היה מאמין...

או

אני שוכבת במיטה על הצד תוך כדי קריאה ומגרדת איזה גירוד קל מעל המותן. אני מבחינה מתחת לגירוד באיזה גוש חשוד שאני מתחילה למשש. הגוש לא זז לשום מקום אבל הלחיצה עליו מכאיבה. אני חושבת: "אה, אולי העקיצה הזו קצת התנפחה. לעזאזל עם יתושי הטיגריס הסיבירי או הנמר האוסטרלי או מה שהם. שיזדיינו!". אני ממשיכה למשש את הגוש ומבחינה שמעליו יש עוד אחד. עכשיו זה כבר מדאיג יותר. מעל הגוש הנוכחי אין שום עקיצה ושום כפיר יתוש תאילנדי לא גרם לגוש הזה. מצד שני, הגוש לא ממש כואב, אז אני לוחצת עוד קצת עד שיכאב ממש וחושבת "אהא! סרטן!! אני חושבת שעדיף אונקולוג חתיך על כירורג פלסטי". עוד אני שוקלת את הבעד והנגד של מיני ניתוחים ורדיותראפיות, אני מגלה עוד גוש, מעל הגוש השני ובמרחק שווה. ועוד אחד. ועוד אחד. יקחו עוד דקות ארוכות של אבל והשלמה עם מצבי הקליני העגום עד שאכיר בעובדה שגם אם אין לי סרטן, מסתבר שיש לי צלעות.