(בהשראת שי ג. וגם פיטר ג.)
פיטר עצם את עיניו לרגע, נותן רק לצלילי הרדיו לחדור אל ראשו, מתעלם מאורות המכוניות שחלפו על פניהם בנתיב הנגדי. נירית נהגה, עלמה ואדם ישבו במושבי הבטיחות שלהם מאחור. עלמה כבר ישנה, ראשה הקטן מוטה בזווית משונה, אבל עדיין מצליח להישאר איכשהו בגבולות הגיזרה של הבוסטר. אדם, לעומת זאת, היה ער. אולי משום שישן בגן בצהריים, אולי משום שנימנם בדרך לחתונה, אולי משום שהאדרנלין של הריקודים עדיין פעם בו. הוא היה שקט, אבל לא התבונן מבעד לחלון, אלא הסתכל אל החלון הקדמי של המכונית, ספק ממוקד ברדיו, ספק בוהה. הוא חשב.
"אבא", הוא שאל לפתע, "רקדת בחתונה של דוד אריק גם כשהיית קטן?"
פיטר נדרך לפתע, כנגד רצונו. שאלה תמימה, תוצאה של מוח חסר מנוחה והרבה אדרנלין, שהחזירה אותו לגיל 4, גילו של אדם. לא אדם, הוא חשב לעצמו, לא הכרתי את דוד אריק. לא הכרתי אף דוד. רק את אלקס, הדוד הלא קיים שלך, האח המגן שלי, אבל אתה לא מצפה שאספר לך את כל זה עכשיו, נכון?
"כשהייתי קטן גם דוד אריק היה קטן" הוא שמע את עצמו משיב לאדם, "לכן לא רקדתי בחתונה שלו אז, אלא רק היום".
"אז מתי רקדת עם סבא וסבתא?" שאל אדם את שאלת ההמשך בלי לחכות יותר מדי.
קירות כהים, תקרה גבוהה, ובחוץ: שמים אפורים, חורשה צפופת עצים, עצים גבוהים. קר. כל שנה בחורף קר. החימום לא מספיק. רק מיטה שמחכה בסוף היום, הרבה זמן אחרי שהשמש שוקעת. מיטה עם קפיצים חורקים, ושמיכת צמר אפורה, גלויה, שמתחתיה רועדים עד שנרדמים. פיטר הרגיש רעד קל, לא רצוני, שמחזיר אותו מזכרונות הילדות אל האוטו ואל אדם. נירית הסיטה את מבטה מהכביש כמה פעמים והסתכלה על פיטר במבטים קצרים, לכודה בין הרצון להגיד משהו, ובין המילים שסירבו להופיע ולהסתדר במשפטים.
"אבא?"
"רקדתי איתם כשלמדתי לרקוד, כשהייתי יותר גדול" שיקר פיטר. סבא דוד וסבתא דיתה לא רקדו עם פיטר. אולי, אם אלקס היה נשאר בחיים, היו יכולים להופיע ריקודים, או יותר שמחה. אבל פיטר זכר טוב מדי את היחס המגונן של דיתה ודוד, אמא ואבא, זה שמדי פעם חוזר ומופיע גם כיום, עוטף כמו שמיכה את פיטר גרין הבוגר, הנשוי, האב, איש המשפחה.
"מי לימדה אותך, הגננת?"
"לא בגן, בבית הספר, בגיל, אה, ארבע עשרה. לא ארבע. גם אתה בטח תלמד לרקוד כשתהיה בן ארבע עשרה, עוד עשר שנים".
"עשר שנים" צחקק אדם, "זה עוד הרבה זמן. אני אהיה זקן כמוך, או כמו סבא דוד".
"אתה תהיה ילד גדול. נער. חמוד ויפה ורקדן, וככה תוכל לרקוד עם כל הבנות היפות, כמו נוגה מהגן"
"איכס נוגה. היא מגעילה. כל הזמן מיללת לגלית שמרביצים לה. אבל היא מתחילה"
"אם כך, אז עזוב את נוגה. יש לעלמה כמה חברות שבטח תשמח לרקוד איתן"
"מה, כשאני אהיה בן ארבע עשרה אני אהיה יותר גדול מליהי ומיקה?"
"לא בדיוק, אבל אני בטוח שתסובב אותן יפה מאד בגיל ארבע עשרה, כשתרקדו". נירית חייכה והסתובבה אל פיטר, שליטף את ירכה בתגובה.
שיחה סתמית, מתגלגלת בין ילד קטן לאביו, חשב פיטר. שיחה שבה הילד מצפה לראות את ההשתקפות של עצמו באביו הבוגר, הבוטח. אבל פיטר ידע שהמראה שבה התבונן אדם לא מחזירה השתקפות, אלא תהום. זו היתה תהום העבר- התחושה המשתקת שאין לו את מטען הנסיון והרגש הדרוש כדי לספק לעלמה ולאדם, אולי גם לנירית, את דמות האב והבעל שהם צריכים. כן, הוא עלה לארץ בגיל 8. כן, הוא התחיל בארץ חיים חדשים עם אבא, ואמא, ושני סבים, וסבתא אחת, ודודים ובני דודים לרוב, ואפילו, לזמן קצר, אח. אבל חמש שנות הילדות שבארץ המוצא סירבו להימחק מזכרונותיו, צפו ועלו מעת לעת, ותמיד כשלא היה מוכן. זכרונות מארץ של ילדים נטולי הורים ונטולי גבולות, עם מבוגרים נוקשים, רשמיים, חסרי סבלנות. היו עונשים. היה רעב, וגם קור. היו גם רגעים מעטים של אושר, אבל לא היו אבא ואמא שאוהבים, שחולקים, שמנחמים. היו חפצים יקרי ערך: המזוודה שאלקס שמר עליה ועל תוכנה בקנאות ובאלימות; בובת הכלב המסמורטטת שאבדה במטוס, אבל חיה לנצח בזכרונו; והמיטה הצרה, האפורה, שהרגישה, במשך חמש שנים, את כל גופו של פיטר רועד, מסרב להיכנע למציאות חסרת התקווה של בית היתומים, משתוקק בכל כוחו לעתיד אחר, טוב.
פיטר עצם שוב את עיניו, ותמונה עלתה בזכרונו, ספק חלום ספק זכרון מזויף: הנה הוא, בן 4, נכנס אל ביתם שלהם, לבוש בפיג'מת המכוניות של אדם. הוא ניגש אל חדרם של הילדים, מטפס ועולה אל המיטה הלבנה, הנקיה של אדם. הסדינים צוננים, מגעם רך. שלווה מתוקה פושטת בגופו בדרך לשנת הלילה- הנה היא, תמצית הילדות המאושרת שלו, כמו זו של ילדיו, זכרון לבן שאינו אלא תעתוע.
פיטר עצם את עיניו לרגע, נותן רק לצלילי הרדיו לחדור אל ראשו, מתעלם מאורות המכוניות שחלפו על פניהם בנתיב הנגדי. נירית נהגה, עלמה ואדם ישבו במושבי הבטיחות שלהם מאחור. עלמה כבר ישנה, ראשה הקטן מוטה בזווית משונה, אבל עדיין מצליח להישאר איכשהו בגבולות הגיזרה של הבוסטר. אדם, לעומת זאת, היה ער. אולי משום שישן בגן בצהריים, אולי משום שנימנם בדרך לחתונה, אולי משום שהאדרנלין של הריקודים עדיין פעם בו. הוא היה שקט, אבל לא התבונן מבעד לחלון, אלא הסתכל אל החלון הקדמי של המכונית, ספק ממוקד ברדיו, ספק בוהה. הוא חשב.
"אבא", הוא שאל לפתע, "רקדת בחתונה של דוד אריק גם כשהיית קטן?"
פיטר נדרך לפתע, כנגד רצונו. שאלה תמימה, תוצאה של מוח חסר מנוחה והרבה אדרנלין, שהחזירה אותו לגיל 4, גילו של אדם. לא אדם, הוא חשב לעצמו, לא הכרתי את דוד אריק. לא הכרתי אף דוד. רק את אלקס, הדוד הלא קיים שלך, האח המגן שלי, אבל אתה לא מצפה שאספר לך את כל זה עכשיו, נכון?
"כשהייתי קטן גם דוד אריק היה קטן" הוא שמע את עצמו משיב לאדם, "לכן לא רקדתי בחתונה שלו אז, אלא רק היום".
"אז מתי רקדת עם סבא וסבתא?" שאל אדם את שאלת ההמשך בלי לחכות יותר מדי.
קירות כהים, תקרה גבוהה, ובחוץ: שמים אפורים, חורשה צפופת עצים, עצים גבוהים. קר. כל שנה בחורף קר. החימום לא מספיק. רק מיטה שמחכה בסוף היום, הרבה זמן אחרי שהשמש שוקעת. מיטה עם קפיצים חורקים, ושמיכת צמר אפורה, גלויה, שמתחתיה רועדים עד שנרדמים. פיטר הרגיש רעד קל, לא רצוני, שמחזיר אותו מזכרונות הילדות אל האוטו ואל אדם. נירית הסיטה את מבטה מהכביש כמה פעמים והסתכלה על פיטר במבטים קצרים, לכודה בין הרצון להגיד משהו, ובין המילים שסירבו להופיע ולהסתדר במשפטים.
"אבא?"
"רקדתי איתם כשלמדתי לרקוד, כשהייתי יותר גדול" שיקר פיטר. סבא דוד וסבתא דיתה לא רקדו עם פיטר. אולי, אם אלקס היה נשאר בחיים, היו יכולים להופיע ריקודים, או יותר שמחה. אבל פיטר זכר טוב מדי את היחס המגונן של דיתה ודוד, אמא ואבא, זה שמדי פעם חוזר ומופיע גם כיום, עוטף כמו שמיכה את פיטר גרין הבוגר, הנשוי, האב, איש המשפחה.
"מי לימדה אותך, הגננת?"
"לא בגן, בבית הספר, בגיל, אה, ארבע עשרה. לא ארבע. גם אתה בטח תלמד לרקוד כשתהיה בן ארבע עשרה, עוד עשר שנים".
"עשר שנים" צחקק אדם, "זה עוד הרבה זמן. אני אהיה זקן כמוך, או כמו סבא דוד".
"אתה תהיה ילד גדול. נער. חמוד ויפה ורקדן, וככה תוכל לרקוד עם כל הבנות היפות, כמו נוגה מהגן"
"איכס נוגה. היא מגעילה. כל הזמן מיללת לגלית שמרביצים לה. אבל היא מתחילה"
"אם כך, אז עזוב את נוגה. יש לעלמה כמה חברות שבטח תשמח לרקוד איתן"
"מה, כשאני אהיה בן ארבע עשרה אני אהיה יותר גדול מליהי ומיקה?"
"לא בדיוק, אבל אני בטוח שתסובב אותן יפה מאד בגיל ארבע עשרה, כשתרקדו". נירית חייכה והסתובבה אל פיטר, שליטף את ירכה בתגובה.
שיחה סתמית, מתגלגלת בין ילד קטן לאביו, חשב פיטר. שיחה שבה הילד מצפה לראות את ההשתקפות של עצמו באביו הבוגר, הבוטח. אבל פיטר ידע שהמראה שבה התבונן אדם לא מחזירה השתקפות, אלא תהום. זו היתה תהום העבר- התחושה המשתקת שאין לו את מטען הנסיון והרגש הדרוש כדי לספק לעלמה ולאדם, אולי גם לנירית, את דמות האב והבעל שהם צריכים. כן, הוא עלה לארץ בגיל 8. כן, הוא התחיל בארץ חיים חדשים עם אבא, ואמא, ושני סבים, וסבתא אחת, ודודים ובני דודים לרוב, ואפילו, לזמן קצר, אח. אבל חמש שנות הילדות שבארץ המוצא סירבו להימחק מזכרונותיו, צפו ועלו מעת לעת, ותמיד כשלא היה מוכן. זכרונות מארץ של ילדים נטולי הורים ונטולי גבולות, עם מבוגרים נוקשים, רשמיים, חסרי סבלנות. היו עונשים. היה רעב, וגם קור. היו גם רגעים מעטים של אושר, אבל לא היו אבא ואמא שאוהבים, שחולקים, שמנחמים. היו חפצים יקרי ערך: המזוודה שאלקס שמר עליה ועל תוכנה בקנאות ובאלימות; בובת הכלב המסמורטטת שאבדה במטוס, אבל חיה לנצח בזכרונו; והמיטה הצרה, האפורה, שהרגישה, במשך חמש שנים, את כל גופו של פיטר רועד, מסרב להיכנע למציאות חסרת התקווה של בית היתומים, משתוקק בכל כוחו לעתיד אחר, טוב.
פיטר עצם שוב את עיניו, ותמונה עלתה בזכרונו, ספק חלום ספק זכרון מזויף: הנה הוא, בן 4, נכנס אל ביתם שלהם, לבוש בפיג'מת המכוניות של אדם. הוא ניגש אל חדרם של הילדים, מטפס ועולה אל המיטה הלבנה, הנקיה של אדם. הסדינים צוננים, מגעם רך. שלווה מתוקה פושטת בגופו בדרך לשנת הלילה- הנה היא, תמצית הילדות המאושרת שלו, כמו זו של ילדיו, זכרון לבן שאינו אלא תעתוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה