"ועכשיו"? שאל האופטומטריסט
"אני חושב שעכשיו יותר טוב" הוא שמע את עצמו אומר. למה הוא אמר את זה? הרי לא היה שום הבדל. איך הוא יכול לדעת, לעזאזל? כל בדיקת ראיה- אותו דבר. המבחן האידיוטי הזה עם העדשות הזהות, שאלת ה"ועכשיו" של האופטומטריסט שעליה הוא לא יכול לענות תשובה חותכת, אויר הביטחון העצמי שיוצא מהגוף בקול שריקה. וברקע- אלף שקל, אפילו אלף חמש מאות, סכום לא מבוטל שצריך להוציא על משקפיים חדשים, ועוד עבור סטודנט שעובד משמרות בעבודה מועדפת.
האופטומטריסט הביט בערוד במבט חמור, או שמא אטום. ערוד לא היה בטוח. "בוא נסתכל שוב" הוא אמר בקול חסר הבעה. מי זה "נסתכל"? רצה ערוד לשאול, אבל נדמה היה לו שעדיף לא לשאול.
ערוד מיקד את עיניו ככל יכולתו. השקופית שמולו לא השתנתה: שורות של אותיות וספרות, כל שורה קטנה מקודמתה, ואת כולן הוא מסוגל לקרוא. הוא הרגיש את הזיעה מתהווה על מצחו. לא היה שום הבדל, מבחינתו, בין שני סוגי העדשות. "כן, זה", הוא אמר בנימת קול בוטחת, הוא קיווה.
הבדיקה הסתיימה, המשקפיים הוזמנו. 60% הנחה על העדשות, ועוד 10% הנחה על הציפוי. המסגרת במבצע, ובסך הכל 999 ש"ח. ערוד לא היה בטוח שהמחיר זול יותר מהחנות שממול, אבל הוא היה מותש נפשית, ולא היה לו כוח להשוות מחירים.
הוא יצא מן החנות, והיסס אם לפנות ימינה או שמאלה. כשפנה לבסוף, כמעט ונתקל בבחורה שהלכה לכיוונו. הוא ניסה לזוז מהדרך, אבל כפי שקורה לעתים, בחירת הכיוון שלו התנגשה עם בחירת הכיוון של הבחורה. הוא חייך במבוכה, ונדמה היה לו שגם הבחורה חייכה. הוא לא היה בטוח. לבסוף הם הצליחו לחלוף זה על פני זו, כמעט בלי להתחכך. הבחורה מלמלה משהו שערוד חשב שהיה זועף. אחרי שני צעדים ערוד רצה להפנות את מבטו לאחור, כי נדמה היה לו שגם הבחורה עושה כך, אבל הוא החליט לבסוף שלא.
בדרך אל המכונית הוא הרגיש את השמש מכה על ראשו, גורמת לו להזיע. זוג המפרצים שבשיערו שיווה לו מראה מבוגר יותר מגילו האמיתי, כאילו השיער שלו לא החליט אם להמשיך לצמוח, או לוותר ולסגת. ערוד עצמו חכך בדעתו אם לנסוע לאוניברסיטה, או אולי לקפוץ לקנות משהו לאכול לפני משמרת הצהריים.
הוא נכנס למכונית נטול החלטה, הניע בהיסח דעת את המכונית ופתח את החלון, אך מיד סגר אותו, כי נזכר שתיקן את המזגן. הוא התחיל בנסיעה, והתקרב אל מעבר החציה אותו החלו כמה אנשים לחצות. הוא לחץ על דוושת הגז, לא על הברקס---
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה